תקועים בפקק: חניוני חנה וסע - לעג לרש

חניוני "חנה וסע" הם אגרת גודש בתחפושת: חונים בהם יוממים שלא רק שאין בידם כדי לקנות בעיר הגדולה דירה, גם אין בידם כדי לשלם על חניה כשהם באים לעבוד, לבלות או לצרוך בתוכה. "חנה וסע" הוא מנגנון תחבורה שמרוויחים ממנו העיר הגדולה ותושביה הקבועים והעשירים בדרך כלל, המקבלים אוויר נקי יותר ורחובות פנויים יותר, ופחות מתחרים על מקומות חניה.

עוד מרוויחים מהחניונים הם המסיעים את החונים העירה: החניונים מזרימים קהל די קבוע ותמיד שבוי, כי כל נסיעה הלוך כמעט תמיד מבטיחה את כרטיס החזור.

מרוויחים גם המדינה ושלוחיה שבנו את החניון ומפעילים אותו. האחרונים הרוויחו מה שהרוויחו ממכרז ההקמה וההפעלה (נזכיר שהמימון מגיע ממסינו), והמדינה יצאה ידי חובתה. חניונים כאלה הם כהודאה: לא רק שאינכם יכולים להרשות לעצמכם לגור בתל אביב ולכן עברתם לתל מונד, ולא רק שאין סיכוי שהמעסיק ישלם עבורכם חניה במשרד שבו אתם עובדים ב"סיטי", גם לא תוכלו להתחמק מההוצאה של מכונית פרטית. משום שהמדינה אינה מצליחה לספק שירות הסעה בטוח לתחנה וממנה, גם תשלמו כרטיס נסיעה ברכבת (40-30 שקל ביום) וגם תוציאו לנצח בין 2,000 ל-4,000 שקל בכל חודש למכונית שתביא אתכם עד לתחנת בית יהושע. אבל, הי! דאגו לכם לחניה. תפדלו, חנו וסעו. וגם תגידו תודה.

מדינה שיש בה תחבורה ציבורית יעילה משחררת את האזרח מהעול הכלכלי הכרוך בבעלות על רכב פרטי. מי שרוצה להחזיק במכונית יכול, אבל אף אחד לא צריך. במציאות כזו, גם מי שאינם בעלי מכונית בגלל נכות או גיל (צעיר או מבוגר מדי), נהנים מהזדמנויות שוות, כי הם יכולים להגיע לכל מקום ולהשיג הכול אף שאינם נוהגים במכונית.

כיכר השוק האבודה

חניונים תופסים שטח בטבורן של ערי מחוז שבהן עוצרת הרכבת. שטח זה היה יכול להשיא רווח כספי לעיר ותועלת רבה לתושביה. למשל, כיכר המארחת שוק מקומי (כמו בתחנת מלחה בירושלים). זה גם יותר מזמין ובטוח להגיע לרכבת (תשאלו למשל את דיירי שכונת פארק צמרת בתל אביב, שמדירים את רגליהם מתחנת סבידור, לא בגלל המרחק, שהוא קצר, אלא כי כל הדרך היא מגרש חניה שלא נעים ללכת בו, ולמי שהוא מבוגר או צעיר - גם מסוכן).

גם בהיבט הזה החניון דואג ל"עשירים" על חשבון "עניים". במקרים רבים מגרשי החניה שעל יד תחנות הרכבת אינם משרתת את תושבי העיר שבה התחנה, שבמקרים רבים הקרקע שלה, ולרוב תושביה עניים יותר מתושבי היישובים צמודי הקרקע שבסביבתה. כך, למשל, תושבי נהריה, עכו, הקריות, ואפילו פרדס חנה, לא חייבים להגיע לרכבת במכונית ולחנות. בערים אלה המרחק לתחנה קצר עד כדי לעשות אותו ברגל או באופניים, לנצל קו אוטובוס מקומי שעובר בתכיפות סבירה, לנסוע במונית או לקבל "הקפצה" מבן משפחה במכונית המשותפת. זה פחות נוח למי שגרים ביישובים הכפריים המרוחקים, והם אלה שמגיעים בבוקר במכוניתם לחניה שעל יד התחנה בעיר, ומאחסנים אותה למשך כל היום בחינם בשטחה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!