היחס לאויבי ישראל על-פי התורה

בעקבות המאמרים שפרסמתי כתגובה לדבריו של עורך "משפחה" הרב משה גרילק בדבר הרחמנות על האויבים, הגיעו אלי פניות מרובות מקוראים אשר בקשו לדעת מהו באמת היחס התורני האמיתי כלפי האויב.

על-כן ראיתי לנכון לעשות סדר בעניין של "דעת תורה", לראות מה התורה באמת חושבת על היחס לאויבינו. דעת תורה חייבת להתבסס על מקורות ההשקפה היהודית הצרופה, הלא הם התנ"ך וחז"ל בתלמוד ובמדרשים. תורתנו בנויה על מסורת של איש מפי איש, ושום רעיון אינו יכול להתקבל יש מאין מבלי שיהיה לו מקור מוסמך. וראוי תמיד לשנן את לשונו הזהב של מרן החזון אי"ש בספרו או"ח הלכות תפילין סי' ט' – "חמורה היא ההלכה, ולא נתנה להקבע ע"פ סיפורים, אלא העיקר העיון בגמ' ופוסקים ומסירת נפש להבין קשט אמרי אמת". אותה קביעה יסודית נאמרה על-ידי החזו"א ביחס לאופן כתיבת האות "צ" בסת"ם. האם אין זה קל וחומר ביחס לסוגיות החמורות והיסודיות של יחס התורה לאויב במלחמה, של נקמת ה', של כל אותם מושגים תורניים יסודיים, החוזרים שוב ושוב לכל אורך דברי הנביאים? האם אנחנו רשאים בעניינים הנוגעים לשורשי היהדות – לחילול ה' ולקידוש ה' ולהמלכת ה' בעולם וכל המסתעף מכך – להתעלם מהעיון בגמרא ופוסקים (וכן בתנ"ך ובמדרשים, שם מופיעים אותם מושגים לא מעט) ולהסתמך על סיפורים ועל ווערטלאך? סבורני, שאין לנו כל רשות לכך. אז הבה נתחיל.

יסוד היחס לאויב בשעת מלחמה מונח במשנה בסוטה פרק ח' משנה א', אשר דנה בנאומו של הכהן משוח מלחמה לפני היציאה לקרב, וז"ל המשנה – "על אויביכם - ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם (דברים כ'), אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו וגו' - אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות אל תיראו מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין אל תחפזו מקול קרנות אל תערצו מפני קול צווחות, כי ה' אלקיכם ההולך עמכם הן באין בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום". אותה לשון ממש מובאת בספרי דברים, שופטים קצ"ב.

למדנו מכאן שלושה יסודות. האחד – שכפי שהגויים אינם מרחמים עלינו, כך גם לנו אסור לרחם עליהם. השני – שאסור לפחד ובכך להמיס את לב העם. השלישי – שאנו באים בנצחונו של מקום, נצחוננו הוא נצחונו, ואילו שפלותנו, חלילה, היא חילול שמו. בהקשר לכך, ראוי להביא את פסקו של הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ז' הלכה ט"ו – "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם", וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא". אם על אשתו ובניו אסור לו לחשוב ולרחם משום שזה פוגע באוירת הקרב הדרושה מאת התורה, מה נאמר על מי שמוצא בלבו מקום לרחם על האויב?

מקור נוסף, המתאר את היחס לאויב בעת מלחמה, הוא התנחומא בפרשת שופטים ט"ו – "כי תצא למלחמה על אויביך, מהו על אויביך? אמר הקדוש ברוך הוא - צאו עליהם כאויבים, כשם שאינם מרחמים עליכם כך אתם לא תרחמו עליהם, ראה מה הם אומרים – "לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד" (תהלים פ"ג), אותו השם שאומר ברוך ה' אלקי ישראל (שם ק"ו), לפיכך צאו עליהם כאויבים, אמרו ישראל רבש"ע עד מתי יהיו עומדין עלינו שנא' (שם פ"ו) אלקים זדים קמו עלי ועדת עריצים בקשי נפשי, אמר להם ולא עליכם בלבד קמו אלא אף עלי שנאמר (שם ב') "יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו" אלא ראו היאך שונאים, לכך כתיב "כי תצא למלחמה על אויבך".". שוב, אותו עיקרון שאסור לרחם, ואותו עיקרון שאויבי ישראל הם אויבי ה'. רש"י על הפסוק (דברים כ', א') מעתיק בקצרה את דברי המדרש, וז"ל – "על איבך - יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך". פשוט, ברור, תמציתי. בלי רגשות אשם ובלי צורך להתיפיף. עבור מי שעדיין לא מבין מה המשמעות של "לא לרחם", בא ר' אליהו מזרחי, הרא"ם, ממפרשי פרוש רש"י, ומסביר – "ופירוש "אל תרחם עליהם", לאחר שכבשת אותו ובאו בידך, אל תרחם עליהם מלהורגם".

זהו, אם כן, היחס היסודי של התורה, זוהי דעת התורה אמיתית ביחס לאויב. כמובן, שהעניינים מסתעפים לדינים שונים של מלחמת רשות, מלחמת מצוה, גדרי הנקמה ועוד, אך לזאת נתיחס בפעם הבאה, תוך הבאת מקורות לכל דבר ועניין. כאן בארנו את היחס היסודי, אשר כה התרחקנו ממנו בעוונותינו הרבים וברדיפתנו אחר תרבות המערב הנפסדות והנסיון הנואל לשלב אותה ב"דעת תורה". לא רק שנסיון זה נועד לכשלון, אלא יש בו עזות וחוצפה בבואו לטעון, כאילו גדולי ישראל סוברים אחרת מתורת ישראל, כפי שלומדים אותה ממקורה.

לא, הערכים המערביים של רחמנות על האויב אינם לא "דעת" ולא "תורה". אנחנו נמשיך ללכת לאורה של דעת התורה האמיתית, ובזכות זה נמשיך להתקיים על אדמתנו.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!