תאונה בדרך ללידה, תינוק שטולטל - מתי אנחנו מזדעזעים?

לפעמים נדמה לנו, מתוך אולי מתו איזו שאננות כזו של החיים, ממש ללא כוונת מכוון, שטרגדיות ודרמות מתרחשות רק כששומעים על פיגוע או תאונה קשה, או לא עלינו מחלה נדירה. בסוף השבוע הגיעה ידיעה על תאונה מצערת במיוחד, בה היו מעורבים זוג שנסע בדרכו לבית החולים, כשהאישה עם צירי לידה. התינוקת, שהוצאה מידית בניתוח קיסרי, הספיקה לחיות מספר שעות עד שנפטרה – והוכרה כנפגעת תאונת דרכים והצטרפה לסטטיסטיקה של נרצחים, הרבה לפני שהספיקה לחיות משהו בעולם. נפטרה לפני שהספיקו לקרוא לה בשם.

אבל יש אירועים קשים מנשוא שמתרחשים מדי יום ביומו, ופעמים רבות אינם מגיעים כלל לתודעת הציבור. אין מה לעשות הרבה – שכן גם אם נרצה, לא כל מקרה טראגי שמקומו בבית חולים, יכול להגיע לתודעת הציבור. הכוח מוגבל. לכן אנחנו מתפללים: בתוך שאר חולי ישראל. הסיפורים שמגיעים לכותרות הם בדרך כלל כאלו שקרו כתוצאה ממעשה חריג, כמו התינוק דניאל חיים בן לירון, שהגיע במצב קשה לבית החולים לאחר שהמטפלת טלטלה אותו וגרמה לו לנזק חמור.

ויש גם סיפורים אנונימיים שכאלו, כמו במקרה של בת דודתי. כבר למעלה משבוע שבנה, עולל כבן חודש ימים, שוכב בבית חולים בטיפול נמרץ, כשהוא סובל מדימום לא ברור במוח. תחילה היו חשדות "רגילים" כמו אצל תינוקות רגילים, ולכן לא חשבו שמדובר בסיפור כל כך חמור, וכשהבינו שלא מדובר בעוד סתם רפלוקס או רפלקס וכד', היה מאוחר. יושבים להם הורים צעירים, מתפללים ללא הפוגה, אישה אחרי לידה, במקום לנוח בבית ולטפל בתינוק, מתחננת לאלוקים שרק יחיה ויהיה בריא, בלי מנוחה הגונה, בלי תזונה נורמלית. החיים מתהפכים, המשפחה המורחבת מגויסת, והם רק עוד מספר בסטטיסטיקה של בית חולים. אז עם לב משתתף בכאב של רבים שאינני מכירה, ורק משום שיש לי אפשרות כן לסייע מדי פעם – אני אכתוב פה שם לתפילה: רפאל יצחק מאיר בן נעמי – בתוך שאר חולי ישראל.

ובתוך כל סערות האימה, על תינוקות שנפטרים, תינוקות שחווים התעללות וטראומות, נתקלתי בפוסט ברשת החברתית פייסבוק, וגיליתי שהוא גרם לי לחוש כאילו חטפתי בוקס לפנים. תפילות של אמהות לילדים מתחלקות לשני חלקים: רק שלא יירדמו – רק שיירדמו.

במבט ישיר לאמת – כמובן שמדובר בהקצנה, אך הדברים האלו גרמו לי לחשוב. קצת יותר על היחס לילדים בזמן של לחץ למשל, או אפילו עייפות. מתי אני דורשת מהם מעבר למצופה, מתי אני לא מפרגנת מספיק, מתי אני חסרת סבלנות אליהם – גם אם הכי לא מגיע להם בעולם. נכון שאני רק בן אדם, ונכון שאני משתדלת למלא את חלקי וכובד אחריותי – אבל אני רוצה יותר. רוצה להגיד תודה על ילדים בריאים, להגיד תודה על גננת ומטפלת ומורים טובים, רוצה לתת את כל מה שאני יכולה כדי למלא את חובתי כלפי ילדים של הקדוש ברוך הוא. אני מודה שסיפורים טראגיים, מפורסמים או אנונימיים, גורמים לי לפתח יותר פרופורציות, רק מה שנשאר לי הוא להתפלל שהיו בעיניי מדי יום כחדשים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!