במקום לתקוף את נתניהו בשל הרפורמים יש לומר אמת

זכות השתיקה
אחד עשר ראשי ממשלה עמדו לישראל מאז קום המדינה ואיש מהם לא ספג מהתקשורת החרדית הממוסדת התקפה אישית פרועה כפי שספג בשבוע שעבר בנימין נתניהו בביטאון דגל התורה.

לבן גוריון לא הזכירו את בעיות הקלפטומניה של רעייתו, ליצחק רבין לא הזכירו את חטאי השתייה שלו, ליצחק שמיר לא הזכירו את ההוראה לרצח בחולות ראשון לציון, לאריאל שרון לא הזכירו את הקשרים המפוקפקים עם משולם ריקליס ולאהוד אולמרט לא מנו את שלל הדירות והנכסים שצבר. עיתונים רשמיים אינם אמורים, ובצדק, לעסוק בנושאים שהנציגים אינם מעזים לעלות על דל שפתותיהם במליאת הכנסת.

אבל לנתניהו המסכן נכנסו לתוך הקישקעס. במאמר המערכת בגיליון יום שישי עשו ממנו עפר ואפר. הזכירו לו שאשתו השנייה התגיירה בגיור קונסרבטיבי ומשכך הוא לא יצא חוצץ נגד הכתות.

"צריך לדעת שנטייתו האישית פונה לשם, הוא לא יוכל לצאת נגד עצמו, ולעולם ינסה לזגזג. הוא ימשיך להבטיח לציבור החרדי את ההבטחות כשהוא צריך אותם, וימשיך לגבות את הרפורמים כי הוא צריך אותם. שלא תהיה טעות: הוא לא הפכפך, אלא עקבי בהפכפכותו". אכן דברים כדורבנות שגפני את מקלב לעולם לא היו מעזים לומר לראש הממשלה בשיחות שהם מנהלים איתו על בסיס שבועי. אם נתניהו לא יבין את המסר, השלב הבא יהיה, כנראה, אזכור עלילות הבן שכמעט ונישא לבת אל אחר, רח"ל.

צוות התקשורת המיומן של נתניהו לא טרח אפילו להגיב. לו חפצו בכך הם היו מאזכרים שהגברת השנייה עברה גיור קונסרבטיבי בחו"ל אך כשחזרה ארצה ונישאה היא עברה גיור נוסף על בסיס אורתודוקסי. הם יכלו גם להזכיר שמתווה הכותל הרפורמי נגדו יצא המאמר חוצץ עבר בממשלה בהתנגדות פורמלית בלבד של השרים החרדים, שהיו מודעים לכל פרטיו קודם לכן ונתנו את הסכמתם באופן מפורש. כל דובר מתחיל היה גורם ליוזמי ההתקפה הפרועה להצטער על הרגע בו נתנו את ההוראה לפרוק כל רסן נגד ראש הממשלה.

שלא במפתיע, ותכף יובן למה, העדיפו בלשכה לשמור על דומיית אלחוט. כלב לא נבח וציפור לא צפצפה, אפילו תדרוכים שקטים שלא לייחוס לתקשורת לא היו. ההחלטה בלשכה הייתה לחכות ולראות האם המאמר הנוקב הוא עמוד אש שאחריו תבוא הסתערות של הדרג הפוליטי, או שמדובר רק בעמוד ענן שהולך לפני המחנה לספוג את האבנים והבליסטראות האידיאולוגיות של הפלג הירושלמי. וזאת כי מאז שפרצה סערת מתווה הכותל סופגת יהדות התורה ביקורת חריפה על הישיבה בממשלה המכירה ברפורמים. אחרי מאמר כזה איש כבר לא יחשוד את מעתיקי ההשקפה הטהורה באי עמידה על משמר קודשי ישראל.

השתיקה המושכלת הוכיחה את עצמה. בתוך יומיים התברר סופית כי מה שהיה בעיתון נשאר בעיתון. שני ח"כי דגל התורה המשיכו להתייצב כחיילים נאמנים בשירות הקואליציה ולא החמיצו אפילו הצבעה שולית אחת במליאת הכנסת. אף אחד לא היה צריך להשתתף במקרה באיזו שמחה משפחתית וגם לא קרה לה שום אונס רחמנא פטריה המחייב לצאת מהבניין בזמן שהקואליציה המצומצמת זקוקה להם.
אין צורך בדמיון מפותח כדי לשער מה היה קורה אם, נניח, הקואליציה הייתה מחליטה שנושא פלוני, יהיה חסר כל חשיבות אשר יהיה, יועבר מסמכותה של ועדת הכספים לוועדה אחרת, או שנושא החלל יועבר מתחום סמכותה של ועדת המדע והטכנולוגיה לוועדה מיוחדת שתקום לעניין זה. לאחר שלוש שעות של היעדרות ביום שני או רביעי, כל ראשי הקואליציה היו באים ומשתחווים להם אפיים ארצה ובלבד שיחזרו לתלם.

מי שנהג בדרך זו והשיג את מה שרצה היה ח"כ ישראל אייכלר. בימי הבראשית של הקואליציה הנוכחית הוא החליט שמגיעה לו גם ראשות הוועדה לפניות הציבור למרות שהדבר לא מופיע בהסכם הקואליציוני. כמה היעלמויות מכוונות מהמליאה בשעות מתוחות והוא השיג את מבוקשו. כך עובדים בקואליציה של שישים ואחד מנדטים.

ומה באשר לרפורמים? מאז ישיבת מועצגה"ת ביום רביעי שעבר נגד הרפורמים, אייכלר הוא מנושאי הדגל הרטורי נגד מחריבי כרם ישראל האלה. בשלב ראשון הוא אף טען שיש אולטימטום של מועצגה"ת בנושא. בשלב שני הוא הבהיר שאין מדובר בהנחת סכין על הצוואר אלא בדרישה בלתי מתפשרת בלבד. בשלב השלישי הוא נדרש לענות על השאלה - אם הנושא כל כך חמור, מדוע לא מאיימים על ראש הממשלה בפרישה מהקואליציה אם לא יעצור את הסחף לטובת הרפורמים.

התשובה הייתה מרתקת. היא הזכירה לנו את הסיפור הידוע על פריץ והיהודי שלו שישבו פעם לסעוד. לפריץ היה יין טוקאי משובח שהיהודי לא יכול היה כמובן לשתות בגלל איסור יין נסך. שמעני נא, כך היהודי לפריץ, אסור לנו לשתות יין שלכם אבל אם תאיים עלי ברובה שלך זה יהיה פיקוח נפש ואהיה חייב לשתות.

הנמשל עולה מאליו: אליבא דאייכלר אי אפשר לפרוש כי יש עתיד מחכים מעבר לפינה שהחרדים ייצאו מהקואליציה כדי להיכנס במקומם. מבחינה מספרית זה לא ממש מדויק. החרדים הם שלושה עשר, ויש עתיד רק אחד עשר. כדי להכניס את יש עתיד צריך גם לצרף במקביל את אביגדור ליברמן שעומד ומגדף את נתניהו תחת כל עץ לא רענן. נתניהו לא חולם על זה בחלומות הכי מסויטים שלו, אבל אם זה עוזר לחרדים להסביר מדוע לא נוקטים נגדו בשום צעד מעשי אז בוודאי שהוא לא יוציא הודעה השוללת מכול וכול שינויים בקואליציה.

מי בישל את הדייסה
כנות היא אמנם לא מטבע עובר לסוחר במערכת הפוליטית, אבל בנושא כה רגיש כמו מתווה הכותל ניתן היה לצפות לקצת יותר דברי אמת וקצת פחות משחקים כפולים. במקום לשסות בנתניהו את התקשורת המפלגתית מצד אחד ולשדר לו עסקים כרגיל מצד שני, לא היה נגרע מכבודו של אף ראש מפלגה חרדית אם היה קם ואומר לציבור את הדברים הפשוטים הבאים.

מתווה הכותל הרפורמי הוא גרוע, הוא לא בדיוק מה שמרנן ורבנן הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף זצוק"ל הסכימו לו, בגלל התוספת של הקמת מועצה רפורמית נלווית. אבל האלטרנטיבה היא גרועה יותר. אם לא יתחמו את הרפורמים אל מעבר לשער המוגרבים בואכה קשת רובינסון והכותל הדרומי הם יקבלו מבג"ץ את חלוקת הכותל המערבי הנוכחי לשני חלקים שהם שלושה: גברים לחוד, נשים לחוד תחת פיקוח הרבנות הראשית לישראל וחלק מעורב לנשות הכותל והרפורמים גם יחד, כולל ספר תורה ומי יודע מה הם עוד יכולים להכניס לשם.

ובאשר למועצה הרפורמית, כאן ניתן היה להצביע על כך שבגוף החלטת הממשלה לא נאמר מפורשות שתוקם מועצה שכזאת. הממשלה הנחתה את שר הדתות לתקן תקנות שיאפשרו את תפעול הרחבה החדשה שלא תחת פיקוח הרבנות הראשית לישראל. המועצה הרפורמית נמצאת בדברי ההמלצה של הוועדה הבין משרדית, אך בהחלטת הממשלה עצמה היא הושמטה ברגע האחרון. שר הדתות דוד אזולאי יעדיף שיכרתו את ידו הימנית לפני שיחתום על תקנה שמוזכרים בה הרפורמים והקונסרבטיבים.

המשך דברי האמת היה מביע נזיפה חמורה לראש הממשלה על הפגישה עם הרפורמים (כאילו שהוא לא נפגש איתם בכל מסע של יומיים לארה"ב), אך היה מאזכר שנתניהו חשב שלאחר אישור המתווה הפגישה עם הרפורמים תביא לסגירת הפרשה. נתניהו, כך היה אומר הדובר הכנה, הבטיח שפגישות מרגיזות כאלה לא יחזרו על עצמן. בכל מקרה, ביום ראשון הקרוב צפויה פגישה של ראשי המפלגות החרדיות והרבנים הראשיים עם ראש הממשלה וברור שהיא תגרום לשינויים של ממש במתווה, במיוחד בנושא הקמת המועצה שתנהל את הרחבה החדשה.

היות ודגל חוששים מהתקפות הפלג, ואגודת ישראל חוששת משניהם (בטאון התנועה כמעט שלא מזכיר את מתווה הכותל הרפורמי אלא מסתפק בהתקפה כללית על הרפורמים) וש"ס חוששת משלושתם גם יחד (יש להם בנוסף בעיה פנימית עם אחד מבכירי מועצת החכמים שאומר למקורביו שלא ידע על מתווה הכותל בכלל עד שאושר בממשלה), אז מה שנותר זה לעשות רק רעש וצלצולים. במליאת הכנסת, לעומת זאת, לא נעשה דבר וחצי דבר שיגרום לנתניהו להרגיש שהכיסא שלו מתנדנד אפילו קלות.

עד שמתווה הכותל הרפורמי יתוקן באופן שאפשר יהיה לחיות איתו, קרי: מחיקת האזכור המפורש של הרפורמים והקונסרבטיבים מהמועצה החדשה (בתכל'ס הם יהיו שם, אך לא תחת הטיקט הרשמי שלהם), הורגש צורך דחוף באיזה שעיר לעזאזל. מישהו שאפשר לתלות בו את הקלקלה ולטעון שהוא בעצם זה שדחף את המתווה - יחד עם מזכיר הממשלה דאז והיועץ המשפטי דהיום אביחי מנלדבליט - אחד שנמצא מחוץ למערכת הפוליטית ואין לחשוש מתגובת הנגד שלו ואחד שלא יקבל גיבוי ממועצת הרבנות הראשית, בה יושבים אישים שאינם אוהדים אותו ולא ייצאו להגנתו. לכל הפרמטרים החשובים האלה עונה בהצלחה רק אדם אחד: רב הכותל והמקומות הקדושים הרה"ג ר' שמואל רבינוביץ.

הרב רבינוביץ נמצא בימים אלו תחת אש תופת שאם תימשך לא ברור איך ישרוד אותה. השבוע טען אחד מראשי המפלגות החרדיות בכינוס פנים סיעתי סגור שהוא ועמיתיו ידעו את מלוא הפרטים על המתווה רק יומיים לפני הגשתו לאישור הממשלה. משכך לא היה סיפק בידם אלא להכניס בו כמה שינויים בלבד. בין המאזינים לדברים לא היה מי שישאל מדוע אם כן לא עצרו את המתווה ברגע האחרון כפי שעושים לגבי כל הצעה שעולה לממשלה ואין לגביה קונצנזוס של כל השותפות הקואליציוניות. מי ששואל כאלה שאלות עלול לאבד את מקומו בכנסת הבאה.

בפועל יש כמה תאריכים ועובדות שלא מסתדרים עם התיאוריה הזאת. הדיון במתווה הכותל הרפורמי מתקיים במסגרת הוועדה הבין משרדית כמעט מאז הקמת הממשלה. הדיון המקיף הראשון עם הדרג הפוליטי בו הוצגו מסקנות הדו"ח היה ביום בו הגיש שר הכלכלה דאז אריה דרעי את התפטרותו לראש הממשלה. ההתפטרות נכנסה לתוקף 48 שעות לאחר מכן ובינתיים רחשה הלשכה פעילות של אריזה והתארגנות. בשעה הראשונה שלאחר הגשת המכתב התכנסו ובאו ללשכת השר כל ראשי המפלגות החרדיות יחד עם מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט ושם הונח לפניהם הדו"ח המלא של הוועדה הבין משרדית.

בחודשים שחלפו מאז, נועד מנדלבליט פעמיים עם ראשי המפלגות החרדיות. על מה דיברו שם? על סוג אבני הרצפה של הרחבה החדשה או השטח שיוקצה לה? לגבי השטח, התשובה היא כן. אבל לא רק על זה. אנשי מנדלבליט מוכנים להישבע בנקיטת חפץ שהנושא המרכזי היה הקמת מועצה שתנהל את הרחבה החדשה מחוץ לתחום הפיקוח של הרבנות הראשית.

במהלך הדיון הראשון הציג מנדלבליט את יחסי הכוחות בבג"ץ ואת התשובה הצפויה לדעתו בעתירה בנושא הכותל המונחת על שולחן בית המשפט. הוא הזכיר שבעתירה הקודמת בה אושרה הקמת רחבה בקשת רובינסון דנו תשעה שופטים. ארבעה מתוכם כתבו שהרפורמים זכאים לשטח מקביל לזה של הרבנות הראשית בתוך רחבת הכותל הקיימת. חמשה נתנו למדינה ארכה להקים רחבה של ממש בקשת רובינסון והכותל הדרומי. מאוחר יותר פסק השופט המחוזי משה סובול (דתי עם כיפה. ממשיך דרכו של אליקום רובינשטיין שהוא הרוח המובילה נגד הרבנות הראשית בכל העתירות של הרפורמים) שהחלטת הבג"ץ לא קוימה במלואה ולפיכך רשאיות נשות הכותל לעשות ככל העולה על רוחן בתוך עזרת הנשים של הרחבה הקיימת.

מנדלבליט הזהיר שללא הקמת רחבה של ממש עבור הזרמים הלא אורתודוקסיים תחולק רחבת הכותל המערבי הקיימת שווה בשווה בין כל הזרמים. מנלדבליט הזהיר, וכולם שתקו. כאשר פרצה הסערה הציבורית הגדולה בעקבות החלטת הממשלה ננקטו שני צעדים מהירים. התקפת מחץ בביטאוני המפלגה נגד המתווה ומשלוח השעיר לעזאזל המדברה. במקרה של הרב רבינוביץ, אין ספק שהרפורמים ייאותו לממן את מלוא הוצאות המשלוח.

מי נתן את ההוראה
באמצע שנות החמישים סערו הרוחות בישראל וממשלה אף נפלה על רקע פרשה ביטחונית חמורה שפרטיה הוסתרו ופורסמה תחת הכותרת 'העסק הביש'. לימים נחשף כי בלב הפרשה עמדה מחתרת יהודית שפעלה להפיל את שלטון המלך פארוק באמצעות סדרת פיגועים ביעדים בריטיים במצרים. המטרה הייתה לגרום למדינות המערב לחשוב שהפיגועים היו של הממשל המצרי ובכך לרועע עמם את היחסים. המחתרת נתפסה ושני ראשיה היהודים נתלו בחוצות העיר. היתר נדונו לעונשי מאסר חמורים.

השאלה שהסעירה את המדינה והמערכת הפוליטית הייתה מי נתן את ההוראה להפעיל את המחתרת עבור יעד כל כך מטופש וחסר תוחלת שעלה במחיר כל כך יקר. אחד מראשי מערכת הביטחון שהסתתר תחת הכינוי 'הקצין הבכיר' טען ששר הביטחון דאז פנחס לבון נתן את ההוראה. לבון הכחיש מכל תוקף וטען שהקצין הבכיר פעל על דעת עצמו ועל דעת גורם בכיר אחר בממשלה. צמרת מפא"י האמינה ללבון, בן גוריון לא. במאבק בין המפלגה לבן גוריון ניצחה המפלגה ובן גוריון הגיש את התפטרותו לנשיא. לימים הוברר למעלה מכל ספק שלבון היה זכאי, ואת ההוראה נתן הקצין הבכיר.

תעתיק של הפרשה, אם כי בהיבטים פוליטיים בלבד, מעסיק כיום את כל אנשי ש"ס די בכל אתר ואתר. החל מצמרת התנועה ועד אחרון חברי המועצה בירוחם. גם כאן השאלה היא מי נתן את ההוראה וגם כאן אם תתברר בקרוב התשובה האמיתית והמלאה - המפלגה תזדעזע מהמסד עד הטפחות. לפרשה כבר יש מי שקורה 'העסק הביש' ואם לא תושתק במהרה היא תגלגל למחוזות שיכולים לעלות לתנועה הקדושה ביוקר רב בבחירות הבאות.

גם כאן גיבור הפרשה הוא בורג קטן במערכת שהושבע לשמור על שתיקה. מדובר בחבר מועצת עיריית ירושלים מיכאל מלכיאלי המועסק במקביל בלשכתו של שר הדתות אזולאי. הפרט האחרון מודגש כדי לציין שהנ"ל הוא איש מפלגה הנאמן בכל ליבו להנהגה החדשה, ולא חלילה אחד משיירי השלטון הקודם.

ביום רביעי שעבר התכנסה הוועדה המקומית של עירית ירושלים לדיון בתכנית מתחם תחנת הרכבת הישנה בירושלים. המתחם הוא המוקד מספר אחד לחילולי שבת המוניים בעיר והוא לא יורד מסדר היום של המפלגות החרדיות והדתיות בעירייה. מסיבות מנהליות שונות נדרש המתחם לאישור של הוועדה המקומית לקבלת היתר לשימושים חורגים. לאחר מכן הוא היה אמור לעלות לדיון בוועדה המחוזית.

ראש העיר ניר ברקת היה בטוח שהוא עומד להפסיד בהצבעה בוועדה המקומית, אך תלה את יהבו בוועדה המחוזית עם הרוב החילוני הענק. יחסי הכוחות במקומית היו חמישה מול חמישה, כשבמקרה זה היה יו"ר הוועדה, מאיר תורג'מן, מפעיל את הקול הכפול שלו. מנגד הבטיח חבר המועצה דב קלמנוביץ שבמקרה זה הוא לא יימנע, ויצטרף למתנגדים. כלומר: הבקשה לא הייתה עוברת.
ברקת שהשלים עם ההפסד הזמני התיישב בלשכתו וכתב טור לתושבי העיר. בטור הוא הבטיח להמשיך את פתיחת המתחם בשבת לצרכי בילוי ולפעול לשם כך בכל הדרכים העומדות לרשותו. לו רק חשב שהוא עומד לנצח בנוק אאוט - הטור כמובן לא היה נכתב.

אבל כנראה שבדורנו השפל לא רק צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים אלא גם רשעים. ברקת לא נקף אצבע. מי שעשה לו את העבודה היה מלכיאלי שנטל את רגליו ונעלם מהמקום רבע שעה לפני ההצבעה. לנציגים החרדים שחיפשו אותו בטלפון הוא השיב במענה לא ברור של: הבטחתי למישהו, נתתי מילה ואני לא יכול לחזור בי. למי נתן ולמה נתן - אי אפשר היה להציל ממנו. לאחר ההצבעה שהסתיימה בניצחון חילוני של חמשה מול ארבעה הסביר מלכיאלי כי הוא היה צריך להיות במקרה באיזו ועדה אחרת. על השטות הזאת הוא לא חזר יותר, במיוחד לאחר שהחליט לשמור על זכות השתיקה.

שתי נקודות המוצא של תעלומת ההיעדרות הן הנאמנות המוחלטת של מלכיאלי לש"ס. הוא לא אחד שיעשה דברים על דעת עצמו ובטח שלא בנושא השבת. נקודת המוצא השנייה היא שיו"ר התנועה אריה דרעי לא ידע ולא הורה על ההיעלמות. דרעי שמע על ההיעדרות עשר דקות לאחר ההצבעה והשתולל מזעם. בחודשים האחרונים הוא עובד בעשר אצבעות לשקם את תדמית המפלגה ולבדל אותה מיהדות התורה המפולגת, ופתאום הוא חוטף לפנים הצבעה שכזאת. דרעי יודע היטב את הרגישות של נשיא מועצת החכמים הגר"ש כהן לחילולי השבת בעיר, והדבר האחרון שיעלה על דעתו זה להורות לנציג התנועה להימנע בהצבעה על שבת. את זעמו על ההצבעה פרק דרעי בישיבת סיעת ש"ס ביום שני השבוע. אבל בל נקדים את המאוחר.

מי נתן למלכיאלי את ההוראה להיעלם? הגרסה הרשמית של ש"ס היא שהוא פשוט הוטעה על ידי יו"ר הוועדה המקומית מאיר תורג'מן. נאמר לו, למלכיאלי, שיו"ר הוועדה דיבר עם בכיר ביותר בתנועה וזה ביקש למסור למלכיאלי שיימנע. הבחור, תמים שכמותו, האמין לסיפור והרים רגליים.
מיותר לציין שלגרסה הזאת יש רגליים כמו לגידם. איזה פעיל מפלגתי מקבל הוראות שלא מבכירי המפלגה שלו? הסיפור שקצת מתקרב יותר לאמת ולשכל הוא שמלכיאלי אכן קיבל הוראה, אך לא מיו"ר ש"ס בכבודו ובעצמו, אלא מאחד המקורבים אליו. כל כך מקורב, שטלפון אחד שלו גורם לכל פעיל ופעיל לחשוב שהוא מקבל הוראה ישר מפי הגבורה. מהלחישות במסדרונות עיריית ירושלים ובספסלי ש"ס בכנסת עולה כי ככל הנראה המקורב עוסק פה ושם בנדל"ן ויש לו קשרים מצוינים עד מאוד עם יו"ר הוועדה המקומית.

בשלב זה מתפצלות הגרסאות. יש הטוענים כי הקרוב התקשר ישירות למלכיאלי, יש הטוענים שהוא קיבל ממנו מסר בכתב ויש הטוענים שהוא הוטעה לחשוב שהמקורב מבקש להימנע. איך טועים טעות כה חמורה? אם יודעים את הקשרים בין המקורב לצמרת התנועה - זו לא שאלה כל כך קשה. די באזכור השם כדי להפיל אימה על הפעיל מהשורה.

בכל מקרה, חטאו של מלכיאלי היה שלא הרים טלפון ישירות לדרעי לבדוק מה עליו לעשות בהצבעה. לחילופין היה עליו לדבר עם יו"ר הסיעה בעירייה, סגן ראש העיר צביקה כהן, וזה היה מורה לו בדיוק איך להצביע. מלכיאלי מסיבות השמורות עמו העדיף לא לדבר עם אף אחד, ולעשות מה שהוא חושב שהמקורב אמר לו לעשות.

על חטאים פעוטים מזה פעילי מפלגה מועלים על טיל שיוט ונשלחים הביתה. אבל במלכיאלי נהגו במידת הרחמים. נזפו בו אמנם בישיבת הסיעה אך הדגישו כי הוא נפל קורבן להטעיה. לא פיטרו אותו מכהונתו במשרד הדתות ואפילו לא דרשו ממנו להתפטר ממועצת העיר. כדי לשמור על כבודו הוחלט על מהלך מפתיע, לדרוש מכל נציגי ש"ס במועצות המקומיות שיש להם תפקיד נוסף להתפטר מתפקידם. כאילו שיש חבר מועצה שיכול לחיות מאפס השקלים שהוא מקבל על החברות במועצה. היחידים שיכולים שלא להתפרנס במקום אחר הם אלה שמצליחים להפיק כסף בדרכים אחרות שנגמרות היכן שאולמרט נמצא היום. הגזירה הייתה בתוקף עשרים וארבע שעות עד שבוטלה. התירוץ הרשמי: היה זה מהלך שנועד לזעזע את הנציגים.

הסיבה האמיתית, כנראה, לאמצעים שלא ננקטו נגד מלכיאלי היא החשש שיפתח את הפה. אם הוא רק יקום יום אחד ויאמר מי המקורב שהורה לו להימנע, הקרקע תרעד ואושיות המפלגה יזדעזעו. אם ימשיך לשתוק, לא נופתע אם נראה אותו עולה מעלה מעלה במעלות התנועה הקדושה עד שיגיע לכנסת. נחכה לו שם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!