"עצוב שבזבזתי שנים בסלידה ושנאה" • טור
שנים שתמר אסרף נרתעה מחרדים, ואז הגיע סיור אנשי התקשורת מהמגזר - ושינה הכל • 'בחדרי' הביא לכם את הטור
סיור אנשי התקשורת החרדים במועצה אזורית מטה בנימין
"דרוס כל דוס, השמד כל חרד" - היה איזה פזמון קצר שליווה אותי בשנות ילדותי המאוחרות. זימרנו אותו בליווי סטיקרים וכרזות צבועות בשחור שעליהן מודפס בכתב רש"י - "פחד אלוקים" - בשעה שהפגנו בחוצות תל אביב נגד כפייה דתית. מתוך הנושאים שהיו אז, כמו היום, על הפרק ועניינו אותי במיוחד, היו התחבורה הציבורית ופתיחת מקומות ציבוריים בשבת. רצינו לבלות ושאף אחד לא יפריע!
המילה "חרדי" עוררה אצלנו גל של סטריאוטיפים: כפייה דתית, גלותיות רופסת, השתמטות, זריקות אבנים בשבת, סירחון בקיץ ועוד. החרדים הרגיזו אותנו, עוררו בנו דחיה מעורבת בלעג.
זוכרת איך כשהתייצבתי לצו ראשון, הם עמדו שם בצד, ממהרים בהליכתם, מעשנים סיגריות, וכל ישותם אומרת 'בוא נעוף מכאן כמה שיותר מהר'. זוכרת איך זקפתי את הגב, נעמדתי קרוב אליהם, דווקא כדי להרגיז, אבל בעיקר כדי להראות להם עד כמה אני מזלזלת בהם, כמה כפויי טובה הם ואיך אני - החיילת לעתיד - הולכת לתרום למדינה בעוד הם משתמטים.
אין ספק שעם השנים התבגרתי, ויחד איתי גם התחושות והמחשבות שהיו לי, אבל אותם זרעים של זרות ועוינות שנזרעו אז בילדות הצמיחו שורשים עמוקים שקשה מאוד לעקור. למרות אהבת התורה שהתפתחה אצלי ובמקביל אליה גם התעצמה אהבת ישראל, איכשהו אהבת החרדים לא הייתה כלולה בעניין. "ההם" שאף פעם לא היו שותפים לדרך, מבחינתי, המשיכו להיות זרים, והפער העצום הזה בתפיסת משמעותה של מדינת ישראל יצר תהום אדירה שלא הצלחתי מעולם לגשר עליה.
לפני כמה שנים אמר לי מישהו שמאוד כואב לו היחס שקיים בחלק מהציבור שלנו כלפי החרדים. הוא טען שלדעתו, אם אחת מבנות היישוב תגיד שהיא מתחתנת עם חילוני, הבחור יקבל חיבוק חם ואוהב וכולם ישמחו בו. אבל אם היא תגיע עם חתן חרדי, הו, אז היחס יהיה שונה לחלוטין. החשדנות, האכזבה ובעיקר המתח - יהיו גדולים. הסכמתי אתו, ואמרתי לו שזה בהחלט נכון מכיוון שהם כל כך רחוקים מאתנו. הוא טען שאני טועה לחלוטין. המכנה המשותף שיש לנו איתם, כך אמר, הרבה יותר גדול מזה שיש לנו עם החילונים.
היה לי מאוד קשה להסכים אתו בעניין המכנה המשותף, למרות שבתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. מאז חלפו כבר כמה שנים והבנתי שהמשפט הזה שלו יצר אצלי איזה סדק קטנטן, שמתוכו יכול לנבוט גם איזה גשר.
אין ספק שבמסגרת הסרת החסמים שאני עברתי לאיטי, גם הציבור החרדי עבר שינויים לא קטנים, וכשנקרתה פתאום ההזדמנות מצאתי יד מושטת, בצורה המטאפורית כמובן.
אצלי זה התחיל בכנס אילת לתקשורת, פאנל שעסק בתקשורת החרדית הביא אתו לאילת הרחוקה את בכירי התקשורת החרדית. החלטתי שזו הזדמנות להציץ מקרוב.
ההפתעה הראשונה שלי הייתה שבמרכז הפאנל ישב לא פחות מאשר דודו סעדה, חובש כיפה סרוגה, מתנחל ציוני דתי בצורה הכי עמוקה שיש, מנכ"ל העיתון בשבע, למי שלא מכיר. מוקף חרדים לובשי שחורים עם חיוך ענק, מרגיש ומקרין נינוחות מעצבנת, חבר ותיק, כך מסתבר, של כולם, מסמר הפאנל.
ההלם הראשוני מעצם החיבור התחלף בהבנה עמוקה שהגשר כבר קיים, אני רק צריכה להתחיל לפסוע עליו. מפה לשם, מצאתי את עצמי מובילה סיור של בכירי התקשורת החרדית במועצה אזורית מטה בנימין.
הרגע הזה שאתה עומד קרוב ומסתכל למישהו בלבן של העניים, הוא רגע כל כך משמעותי. ברגע שנפגשים פנים מול פנים, ולחרדי או לחילוני או לשמאלני, ואפילו למתנחל, יש כבר שם, הוא כבר לא "ההוא" הזר והרחוק. ההליכה על הגשר מגלה שלשחור יש הרבה גוונים, שהגוונים האלו הם אנשים לבביים, נחמדים, והנה אופס, קרה לי מה שקורה בדרך כלל לרוב השמאלנים שאני פוגשת, גיליתי שיש כאן אנשים ואין להם קרניים.
אני נדהמת בכל פעם מחדש מעוצמתו של המפגש האנושי. המפגש הזה טלטל אותי, הוא הצליח להוריד ממני כל כך הרבה חומות של ריחוק וסלידה, והותיר בי עניין עצום והמון רצון לעוד. אני חושבת שההבנה הכי עמוקה שחלחלה לתוכי זו העובדה שבתוך התהליך הזה שאנחנו עוברים כעם ששב אחרי אלפי שנות גלות לארצו, לא נצליח להתקדם אם לא נשלב ידיים, כולנו.
היכולת שלי אז, כנערה צעירה, לזמר כאלו פזמונים נוראיים, היא תוצר בסיסי של חוסר היכרות. בצבא, בפעם הראשונה בחיי, היכרתי מקרוב דתיים ומתנחלים. את החרדים לא פגשתי שם. אין ספק שהיעדר מסגרת משותפת שבה נפגשים, כזו שיוצרת את החיבור הזה, מאוד מקשה; אבל מסתבר שאם רק מחפשים זה אפשרי.
היום אני מבינה שיש גם לנו וגם לציבור החרדי אחריות משותפת ומשמעותית, להקים יחד פלטפורמות שונות בהן יהיה אפשר להסיר את הקרניים, משני הצדדים, ולפעול יחד מעבר לאינטרסים הפוליטיים למען עתיד העם שלנו.
ובאשר לי, עצוב לי שבזבזתי כל כך הרבה שנים בסלידה ושנאה, יודעת עד כמה טעיתי, ואני באמת מודה על ההזדמנות הזו שנקרתה בדרכי להסתכל פתאום במבט שונה, ולהיות שותפה למהלך מאוד משמעותי, גם ברמה האישית אבל בעיקר ברמה הלאומית.תמר אסרף דוברת מועצה אזורית מטה בנימין
המילה "חרדי" עוררה אצלנו גל של סטריאוטיפים: כפייה דתית, גלותיות רופסת, השתמטות, זריקות אבנים בשבת, סירחון בקיץ ועוד. החרדים הרגיזו אותנו, עוררו בנו דחיה מעורבת בלעג.
זוכרת איך כשהתייצבתי לצו ראשון, הם עמדו שם בצד, ממהרים בהליכתם, מעשנים סיגריות, וכל ישותם אומרת 'בוא נעוף מכאן כמה שיותר מהר'. זוכרת איך זקפתי את הגב, נעמדתי קרוב אליהם, דווקא כדי להרגיז, אבל בעיקר כדי להראות להם עד כמה אני מזלזלת בהם, כמה כפויי טובה הם ואיך אני - החיילת לעתיד - הולכת לתרום למדינה בעוד הם משתמטים.
אין ספק שעם השנים התבגרתי, ויחד איתי גם התחושות והמחשבות שהיו לי, אבל אותם זרעים של זרות ועוינות שנזרעו אז בילדות הצמיחו שורשים עמוקים שקשה מאוד לעקור. למרות אהבת התורה שהתפתחה אצלי ובמקביל אליה גם התעצמה אהבת ישראל, איכשהו אהבת החרדים לא הייתה כלולה בעניין. "ההם" שאף פעם לא היו שותפים לדרך, מבחינתי, המשיכו להיות זרים, והפער העצום הזה בתפיסת משמעותה של מדינת ישראל יצר תהום אדירה שלא הצלחתי מעולם לגשר עליה.
לפני כמה שנים אמר לי מישהו שמאוד כואב לו היחס שקיים בחלק מהציבור שלנו כלפי החרדים. הוא טען שלדעתו, אם אחת מבנות היישוב תגיד שהיא מתחתנת עם חילוני, הבחור יקבל חיבוק חם ואוהב וכולם ישמחו בו. אבל אם היא תגיע עם חתן חרדי, הו, אז היחס יהיה שונה לחלוטין. החשדנות, האכזבה ובעיקר המתח - יהיו גדולים. הסכמתי אתו, ואמרתי לו שזה בהחלט נכון מכיוון שהם כל כך רחוקים מאתנו. הוא טען שאני טועה לחלוטין. המכנה המשותף שיש לנו איתם, כך אמר, הרבה יותר גדול מזה שיש לנו עם החילונים.
היה לי מאוד קשה להסכים אתו בעניין המכנה המשותף, למרות שבתוך תוכי ידעתי שהוא צודק. מאז חלפו כבר כמה שנים והבנתי שהמשפט הזה שלו יצר אצלי איזה סדק קטנטן, שמתוכו יכול לנבוט גם איזה גשר.
אין ספק שבמסגרת הסרת החסמים שאני עברתי לאיטי, גם הציבור החרדי עבר שינויים לא קטנים, וכשנקרתה פתאום ההזדמנות מצאתי יד מושטת, בצורה המטאפורית כמובן.
אצלי זה התחיל בכנס אילת לתקשורת, פאנל שעסק בתקשורת החרדית הביא אתו לאילת הרחוקה את בכירי התקשורת החרדית. החלטתי שזו הזדמנות להציץ מקרוב.
ההפתעה הראשונה שלי הייתה שבמרכז הפאנל ישב לא פחות מאשר דודו סעדה, חובש כיפה סרוגה, מתנחל ציוני דתי בצורה הכי עמוקה שיש, מנכ"ל העיתון בשבע, למי שלא מכיר. מוקף חרדים לובשי שחורים עם חיוך ענק, מרגיש ומקרין נינוחות מעצבנת, חבר ותיק, כך מסתבר, של כולם, מסמר הפאנל.
ההלם הראשוני מעצם החיבור התחלף בהבנה עמוקה שהגשר כבר קיים, אני רק צריכה להתחיל לפסוע עליו. מפה לשם, מצאתי את עצמי מובילה סיור של בכירי התקשורת החרדית במועצה אזורית מטה בנימין.
הרגע הזה שאתה עומד קרוב ומסתכל למישהו בלבן של העניים, הוא רגע כל כך משמעותי. ברגע שנפגשים פנים מול פנים, ולחרדי או לחילוני או לשמאלני, ואפילו למתנחל, יש כבר שם, הוא כבר לא "ההוא" הזר והרחוק. ההליכה על הגשר מגלה שלשחור יש הרבה גוונים, שהגוונים האלו הם אנשים לבביים, נחמדים, והנה אופס, קרה לי מה שקורה בדרך כלל לרוב השמאלנים שאני פוגשת, גיליתי שיש כאן אנשים ואין להם קרניים.
אני נדהמת בכל פעם מחדש מעוצמתו של המפגש האנושי. המפגש הזה טלטל אותי, הוא הצליח להוריד ממני כל כך הרבה חומות של ריחוק וסלידה, והותיר בי עניין עצום והמון רצון לעוד. אני חושבת שההבנה הכי עמוקה שחלחלה לתוכי זו העובדה שבתוך התהליך הזה שאנחנו עוברים כעם ששב אחרי אלפי שנות גלות לארצו, לא נצליח להתקדם אם לא נשלב ידיים, כולנו.
היכולת שלי אז, כנערה צעירה, לזמר כאלו פזמונים נוראיים, היא תוצר בסיסי של חוסר היכרות. בצבא, בפעם הראשונה בחיי, היכרתי מקרוב דתיים ומתנחלים. את החרדים לא פגשתי שם. אין ספק שהיעדר מסגרת משותפת שבה נפגשים, כזו שיוצרת את החיבור הזה, מאוד מקשה; אבל מסתבר שאם רק מחפשים זה אפשרי.
היום אני מבינה שיש גם לנו וגם לציבור החרדי אחריות משותפת ומשמעותית, להקים יחד פלטפורמות שונות בהן יהיה אפשר להסיר את הקרניים, משני הצדדים, ולפעול יחד מעבר לאינטרסים הפוליטיים למען עתיד העם שלנו.
ובאשר לי, עצוב לי שבזבזתי כל כך הרבה שנים בסלידה ושנאה, יודעת עד כמה טעיתי, ואני באמת מודה על ההזדמנות הזו שנקרתה בדרכי להסתכל פתאום במבט שונה, ולהיות שותפה למהלך מאוד משמעותי, גם ברמה האישית אבל בעיקר ברמה הלאומית.תמר אסרף דוברת מועצה אזורית מטה בנימין
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 14 תגובות