זכות אבות לבצלאל – מסירות נפש

חז"ל מלמדים אותנו, כי בצלאל בן-אורי בן-חור, האדריכל הראשי של המשכן, היה בסך-הכל נער בן 13 כשהוטלה עליו המלאכה החשובה ביותר בתולדות עם ישראל!

מיהו אותו בצלאל? כיצד ובמה זכה לבנות את משכן ה'? הכתוב מעיד עליו כי ה' נתן בו חכמה מיוחדת - "וימלא אותו רוח אלקים" (ל"ה, ל"א), דהיינו שלא הייתה זו חכמה טבעית שזכה לה מכח לימוד עיוני, אלא משהו שניתן לו במתנה מאת ה'. אמנם יש לעיין, מדוע בחרה התורה להשתמש במושג "מילוי" ביחס אליו. מהו החסר שיש למלאות? ואכן, חז"ל מלמדים אותנו, כי בצלאל היה בסך-הכל בן 13 בעת שזכה לאותה גדולה, והוא לא זכה בה אלא מכח סבו, חור. אין עוד מקום בתורה, בו מוזכר זקנו של אדם ולא רק אביו, ודווקא זקנו ולא אבי-זקנו, על-אף שגם הוא היה אישיות חשובה, כפי שנראה, והדבר אומר דרשני, מדוע מתמקד הכתוב דווקא בחור, זקנו של בצלאל.

פעמיים בתורה מוזכר חור. בפעם הראשונה הוא מוזכר לצד אהרון כשני גדולי הדור, אשר נבחרו להחזיק את ידי משה במלחמת עמלק. בפעם השניה, שוב הוא מוזכר לצד אהרון, אלא שהפעם דריכהם נפרדו. חור נהרג על קידוש ה' בעת שבני ישראל עשו את העגל, ואילו אהרן, מתוך ניסיון "למזער את הנזקים", שיתף איתם פעולה. חור הבין את מה שאהרון לא זכה להבין, שבמצב של חילול ה', אין מקום לחשבונות של "בין כה וכה יעשו עגל, מוטב שאשפיע מבפנים", אין מקום לחשבונות של טקטיקה כזו או אחרת. כאשר שם שמים מתחלל, יש למחות בכל הכח, עד כדי מסירות נפש ממש. וזה מה שעשה חור, עד שמסר את נפשו על קידוש ה'. מול חילול ה' שנוצר עקב חטא העגל, קם חור וקידש את שם ה' על-ידי מסירות נפש. כנגד החלל שנוצר מהחילול, שהעולם כביכול מרוקן מנוכחותו של ה', עמד חור ומילא אותו.

וזה לשון התנחומא בויקהל ד' – "ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' מה צורך לחזור להזכיר כאן [את חור], אלא שנתן נפשו להקב"ה, בשעה שבקשו לעשות את העגל עמד כנגדם וגער בהם ועמדו עליו והרגוהו, א"ל הקדוש ברוך הוא חייך אני פורע לך, משל למה הדבר דומה, למלך שמרדו עליו לגיונותיו, עמד שר צבאו ונלחם עמהם, אמר להם במלך אתם מורדין, עמדו עליו והרגוהו, בא המלך אמר להם היכן שר צבא שלי, אמרו לו הרגו אותו הלגיונות, אמר לו המלך חייך וחיי אלו ממון נתת עלי הייתי פורע לך עכשיו כשנתת נפשך עלי כל בנים שיצאו ממך אני עושה אותן דוכסין ואפרכין, כך חור נתן להקב"ה נפשו במעשה העגל א"ל הקדוש ברוך הוא וכך עשית חייך כל בנים שיצאו ממך אני מגדלן בעולם שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור". וראה בענין זה גם את פרושו של "אור החיים" על ל"ה, ב'.

המדרש בשמות רבה מ', ד', מלמד אותנו כי אותו חור, זקנו של בצלאל, היה לא אחר מאשר בנו של כלב בן-יפונה, הוא כלב בן-חצרון שמוזכר בדברי הימים. לפי זה מתבאר היטב, כי מסירות הנפש הייתה מושרשת היטב במשפחה. בחטא המרגלים, מצינו את כלב קם לבדו כנגד כל העם למען קדושת ה' (אמנם יהושע הצטרף לדבריו, אך כלב היה זה שעמד ראשון מול כולם). גם סופו יכול היה להיות כשל חור בנו, אולם זה לא הפריע לו בבואו למחות את חרפת חילול ה'.

ראינו, אם כן, כי מסירות הנפש מול חילול ה' אינה מידת חסידות, אלא חובה גמורה, אשר רק בזכותה זוכים לבנין המשכן. המשכן, המבטא את שלמות הבריאה, נבנה דווקא בידי צאצא של מי שראה את שיא הקלקול ולא היה יכול לשתוק!

ובימינו, מי יזכה לבנות את בית המקדש? מי יעלה בהר ה'? ודאי, כל מי שפועל כיום למען בנין המקדש והנוכחות היהודית בהר בית ה'. אולם יותר מכך – מי שיבנה את הבית הוא מי שיבין את עומק חילול ה' שבנוכחות המסגדים עליו וימסור נפש כדי למחוק את אותה חרפה. ואם לא הוא, אז לכל הפחות צאצאיו. כי כך למדנו בפרשה, שהתיקון נעשה רק על-ידי מי שמבין את עומק הקלקול ומוכן למסור נפש כנגדו.

ברוך מרזל.
עוצמה יהודית.
חברון.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!