חובת האדם להכיר בחולשותיו

פרשת כי תשא פרק לב (א) וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ: (ח) סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

שאלת השאלות בפרשתנו, כיצד יתכן שעם ישראל – אשר חווה את מעמד הר סיני אשר נאמר בו לפני ימים ספורים כל אשר דיבר השם נעשה ונשמע – כעת אומרים לעגל זהב אלה אלהיך ישראל?
כבר מבוארת תמיהה זו במסכת אבות דרבי נתן [פ"כ], ולהחמיר את השאלה נקדים ונבאר מעט מגדולת דור דעה, ובפרט בעת מעמד קבלת התורה:

א. אחדות ישראל, כדאיתא שמות יט, ב 'ויחן' כפירש"י ממכילתא דרשב"י. שהיו באחדות נדירה 'כאיש אחד בלב אחד', ב. פסקה זוהמת הנחש כאדם הראשון לפני החטא, ואף פסקה המיתה, עד שחטאו בעגל כמבואר שבת קמו., זוה"ק. ג. בכל דיבור ודיבור פרחה נשמתן מרוב קדושה, ואף מרוב פחד נתרחקו כשנים עשר קילומטר והמלאכים החזירו אותם. כמבואר שמות כ, טו, שבת פח: . ד. נתרפאו מכל חולי ומחלה ונרפאו מכל המומים, הסומין והחגרים והחרשים והאלמים וכדו'. ה. נס ראיית הקולות, למרות שבנוהג שבעולם אי אפשר לראות את הקולות. כמבואר רש"י ממכילתא דרשב"י שמות כ, טו. ו. הקדימו נעשה לנשמע כמלאכים, ואף זכו לשני כתרים. כמבואר שבת פח. אחר הדברים האלה, הכיצד אחרי תקופה קצרה כזו יכולים להידרדר ולומר על העגל אלה אלהיך ישראל?!

הנה בטבעם של בני אדם לבטוח בעצמם וביכולתם, ולזאת האדם מרשה לעצמו לעשות דברים ומעשים שיש בהן חשש סכנה אך בוטח ש'לי זה לא יקרה', כי אני חזק ושכלתן השולט על גופי ומעשי, ולדוגמה אחד הדברים אשר זועקים עליו כל גדולי הדור ואף רבים פועלים לערוך כנסי התעוררות בעניין פגעי הטכנולוגיה והתקשורת, יש את הביטחון ששולט על עצמו לבל יכשל, אולם המציאות טופחת על פניו, ואנו עדים למראות ומחזות אומללים, ולאסונות מזעזעים, הן ברוחניות והן סכנת נפשות כפשוטה, כמו אסון האוטובוס שבו נהרגו ששה יהודים ונפצעו עוד אחרים, וכל זאת בשביל שהסיח דעתו וסטה מהדרך, כי בשבריר שניה קורה האסון.

לזאת באה פרשתנו ללמדנו, הנה אין גדול מדור דעה, ואף לאחר שזכו לכל נסי יציאת מצרים ומעמד הר סיני והגיעו לדרגות הגבוהות ביותר שאליהם מסוגל בן אנוש להגיע, למרות זאת ירדו עד שאול תחתית. מאמירה של נעשה ונשמע הגיעו למצב שאמרו אלה אלהיך ישראל. ללמדנו שהן בקדושיו לא יאמין, וכמו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה במשך שמונים שנה ובגיל מאה סטה מהדרך. חובתו של האדם להכיר בחולשתו, והשוטה בוטח בעצמו ולבסוף נופל לשאול תחתית ומאבד עולמו בזה ובבא, כי האדם נוצר עפר מהאדמה, ולכן שמו אדם בכדי שידע שאותה עפרורית מלווה אותו כל ימיו עד זיבולא בתרייתא.

מסופרים בדברי חז"ל [קידושין פא.] כמה מעשיות המלמדים אותנו שאפילו גדולי ישראל אשר בטחו בעצמם טעו והובהר להם שאין לאדם לבטוח בעצמו. מעשה ראשון, עם רב עמרם חסידא, שביקש שיסלקו את הסולם שלא יתאפשר לו לעלות, והיצר גירהו עד שהגביהו לבדו, והיה זה סולם שדרושים עשרה אנשים כדי להרימו, והתחיל לעלות, וכאשר הגיע לאמצע התחיל לצעוק "אש שורפת את עמרם" עד ששמעו השכנים, ובזה הציל עצמו מכישלון. מעשה שני, עם רבי מאיר, שהיה צוחק על עוברי עבירה שנכשלים, ומרוב שנתגרה בו יצרו תפס בחבל דק שבו עוברים על המיצר, ומאוד מסוכן, ובאמצע הדרך אמר לו יצרו "לולי שמכריזים עליך בשמים היזהרו ברבי מאיר ותורתו הייתי מכשיל אותך". מעשה שלישי, עם רבי עקיבא, שגם היה צוחק על עוברי עבירה, יום אחד נתגרה בו יצרו והתחיל מטפס אל ראש אילן גבוה, ובאמצע הטיפוס אמר לו היצר "לולי שמכריזים עליך בשמים להיזהר ברבי עקיבא ותורתו הייתי מכשילך".

הראת לדעת שאסור לאדם לבטוח בעצמו, ועליו להתרחק מן הכיעור והדומה לו, להיות זהיר ונזהר ובורח מן העבירה וחשש עבירה כבורח מהאש, לך לך אמרין נזירא סחור סחור בכדי שלא יבוא לידי מכשול, כי טבעו העפרי כוח השפעתו רב על האדם עדי ביכולתו להפכו עד הקצה השני, ואיזהו חכם הרואה את הנולד, כי רק זקני העדה אשר להם עיני השכל רואים למרחוק מה יכול הדבר לגרום בהשפעתו, וחובת השעה להתחזק ולחזק אחרים, ואשריו ואשרי חלקו של מי שמתגבר על יצרו, ואף גם זאת מסייע בזיכוי הרבים להסיר כל מכשול מביתו ומסביבתו ומקהל עדתו, ושומר נפשו ירחק מהם והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כמי נהר אמן ואמן.

שבת שלום ומבורך!
בידידות ואהבה, הצב"י מרדכי מלכא ס"ט

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!