כשהרבי מערלוי חשב שהרב אלישיב טועה

1.
אתמול (חמישי) נפל דבר בישראל: רַבַּאיי'ס ורַבּוֹת רפורמים קיימו מניין שחרית בכותל. מניין? נו, אל תהיו קטנוניים. אפשר לקרוא לזה 'מניין', כמו שאפשר לקרוא לגרים הרפורמים יהודים. הם הרי לא באמת יודעים מה-זה מניין. הם עמדו מול הצלמים שהוזמנו מראש, לא לפני ש'לבשו' טלית והניחו תפילין, דיברו ושרו וקשקשו. רגע, זה היה בכותל? נו, לא ממש בכותל המערבי, כי אם ברחבה השוממה בקביעות, שהוקמה בחסות הממשלה הקודמת.

עצוב מאד, אבל למה לעשות מזה היסטריה? הגדילו לעשות כלי-תקשורת חרדיים שהביאו בכותרתם הראשית תיעוד וידאו מהשירה והפרובוקציה. חבל מאד. האם זה נראה לכם הגיוני? תארו לכם שעל כל מניין מתפללים אורתודוקסים בכותל המערבי היתה מתפרסמת כותרת ראשית. הרי זה מה שהם רוצים, הרפורמים: יחס. עניין. שנדבר עליהם, שנכעס עליהם. רק כך הם מקבלים לגיטימציה. אסור לקחת אותם ברצינות.

עיניהם של גדולי הדורות, 'עיני העדה', צופיות היו תמיד למרחוק.

הימים, ימי ממשלת נתניהו הראשונה. הרפורמים מפעילים לחצים על נציגי המפלגות החילוניות לקדם רעיון שטרם נשמע כמותו: הכרה ברפורמים וגיוריהם. כיצד עושים זאת? מכריזים על 'תיקון נוסח חדש בעם ישראל – נוסח רפורמי'. כביכול, כשם שיש ביהדות נוסח אשכנז, נוסח ספרד, נוסח בני עדות המזרח, נוסח בלדי-תימן – כך יוגדר, רחמנא לצלן, נוסח חדש, במטרה 'להכשיר' את הרפורמים ואת גיוריהם לבוא בקהל ישראל.

מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה לרבנים ולעסקנים שלא לנהל ויכוח ענייני. להיפך. "תַראו להם את ה'צחוק' שבשיטתם", אמר פוסק-הדור. "שכולם יבינו שזה לא 'נוסח' נוסף, אלא חוּכַא ואִטְלוּלַא".

ובאמת, עם יד על הלב, זאת בדיחה. אומנם עצובה, אבל בדיחה. כמו הסיפור על המשוגע השכונתי שהשתטה ברחובה של עיר לקול גיחוך ההמונים. אדם אחד עמד רציני ולא צחק. כששאלוהו מדוע אינו צוחק, אמר: "אם זה לא היה אח שלי, גם אני הייתי צוחק". אם הרפורמים הטועים ומטעים לא היו אחים שלנו, זה היה מצחיק.

עם זאת, במצב הנוכחי בו הם מנסים לכבוש כל חלקה יהודית טהורה וזוכים לשיתוף-פעולה מצד השלטון, יש מי שתפקידו להפעיל סנקציות מול ראשי השלטון, כפי שהורו השבוע חברי ה'מועצת' של 'אגודת ישראל' לח"כים. נתניהו, שור מוּעָד בנושא הרפורמים, מבין רק כוח. אם יחשוש מאיבוד השלטון, הוא כנראה יעשה עוד זיגזג, הפעם נגד חבריו הרפורמים. אולי והלוואי.

2.
"הרי הרֶבֶּ'ה – שחסך כל-כך במילים ונזהר שלא להפריז בתארים – כתב עליו: ציס"ע"...

כך, כל אימת שעשינו דרכנו לבית הצנוע ברחוב יותם בשכונת קטמון הירושלמית, הזכיר אבי-מורי שליט"א את התואר הנדיר – צדיק יסוד עולם – לו זכה כ"ק האדמו"ר גאב"ד ערלוי זצוק"ל מרבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בתשובות ששיגר אליו. הוא היחיד בדורנו שזכה לתואר זה מהרב אלישיב, ואם כן, חזקה על ברכותיו שלא ישובו ריקם.

"הרב אלישיב, פוסק הדור, אף פעם לא טועה", הגיב האדמו"ר בענוותנותו. "אך במקרה זה – הוא טעה!".

"אילו היתה 'טעות' חד-פעמית, ניחא", השיב אבא, "אך כאן עסקינן ב'טעות' החוזרת-ונשנית במכתבים רבים, כאשר פעם אחר פעם כתב הרב אלישיב לרבי את התואר 'צדיק יסוד עולם'"...

הרבי שתק. שתיקה כהודאה.

טעם מיוחד היה להם, לביקורים אצל הרב מערלוי. עברת את מפתן הדלת, חזרת עשרות שנים לאחור בגלגל הזמן. לפרשבורג של לפני המלחמה. ואולי עוד קודם לכן – להיכלו של הסבא-קדישא, מרן החת"ם סופר זיע"א. גאב"ד אנטוורפן רבי חיים קרייסוירטה זצ"ל אמר פעם למלוויו באחד מביקוריו בקטמון: הביטו בזיו פניו של האדמו"ר מערלוי, וחזו כי הוא מזכיר את דיוקנו של זקנו החת"ם סופר. ושוב חוזרת מידת הענווה. כאשר הרבי שומע על ההשוואה, הוא מביע חוסר-נוחות. רוצה לומר: מה ביני ובין זקני?

ההערצה רבת-השנים שחשו זה לזה גדולי ישראל, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל וכ"ק האדמו"ר גאב"ד ערלוי זצ"ל שנסתלק השבוע – מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. היה באישיות שלהם הרבה מן המשותף. אני שמתי את ליבי לשני פרטים: שמירה על מסורת ההלכה ומידת הענווה.

מדי שנה בערב חג השבועות נהג הרבי מערלוי לשלוח שליח אל מרן הרב אלישיב ובידיו מגש מפואר עטור במיטב פירות הארץ. במכתב המצורף, הסביר הרבי: בחג השבועות מתחילים להביא ביכורים, והואיל ובעוונותינו הרבים אין לנו לא בית המקדש ולא מזבח להביא ביכורים, לכן הנני שולח לו מנחת ביכורים זו כמו שאמרו חז"ל (כתבות ק"ה, ב') "המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים".

כך השיב לו רבינו זיע"א, בענוותנותו: "אל מעלת ידיד הגאון הגדול ציס"ע כש"ת מוהר"ר יוחנן סופר. "מנחת הביכורים אשר שדר לן מר ניהו רבא לקראת חג הביכורים... ואמרתי כשם שהגאון רי"ח זוננפלד זצ"ל היה אומר "אלה המכבדים אותי וקמים לפני, על אף שהם טועים בי, בדין הוא שיקבלו שכרם משלם, שהרי מחשבתם וכוונתם רצויה" אף אנא אמינא שיעלה להדר"ג כאילו הקריב ביכורים, מבלי לגרוע דבר בהתאם למה שאמרו חז"ל במסכת כתובות ק"ה 'כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים'".

כל ענייני שליחת מתנות ופירות היו רחוקים עד מאד מאופיו של מרן הרב אלישיב זצ"ל, אך כשהבין כי מגש הפירות של הרבי מערלוי הפך למנהג שנתי קבוע מצד הרבי מערלוי, הזדרז והקדים כמה ימים לפני חג הביכורים לשלוח 'מנחת ביכורים' משלו לרבי יוחנן סופר.

והיו גם החלומות. פעם כתב הרבי מערלוי: "להארז אשר בלבנון לפני שמש שמו ינון ה"ה רב האי גדול ישראל חמדת הימים רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א כאור החמה. היום זכיתי בחלומי להציע ספקתי להדר"ג שליט"א ואין אני זוכר מה שהשיב לי. הרהבתי עוז בנפשי להציע לו זאת בכתב, ואקווה שלא יהיה לו לטרחה". ובאיגרת אחרת, כתב הרבי מערלוי: "אחרי קידה חמש מאות מול הדר"ג שליט"א – היות וביום חמישי העבר עלינו לטובה זכיתי לראות פני הדר"ג שליט"א בחלום לילה ולשוחח עמו, ואז החלתי להציע לו קושיא שהיתה קשה לי מאז במסכת ביצה והקצתי טרם סיימתיו. ואמרתי בהורמנא דהדר"ג שליט"א להציע לו בכתב".

השיב על כך רבינו: "לדידי חזי לי מה שכתב הדר"ג כי ראה אותי בחלום בחזיון לילה, והציע לפני קושיא ולא הספיק לסיים את הקושיא עד שנתעורר – והנה חלום. והואיל ואתרחש בהא מילתא אמרתי כי עלי לתת לזה דין קדימה על אף טרדותי הסובבות אותי".

זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

3.
הרבי מערלוי זכה לזקנה מופלגת בצלילות נדירה עד ימיו האחרונים. מעבר לסגולות הרוחניות, עין אנושית תוכל לתלות זאת בעובדת היותו מוקף צורבים צעירים גם בהיותו בן תשעים ושלוש שנים.

באנו אצלו בפעם האחרונה ערב היום הקדוש, יום הכיפורים תשע"ו. היתה זו שעת בוקר מוקדמת. הרבי טרם ירד לביתו. עלינו לבית-מדרשו. בית-המדרש אמרנו? היכל הישיבה, 'אוהל שמעון – ערלוי'! כאן קבע הרבי מקום תפילתו ותלמודו עשרות בשנים. מסיימים תפילת שחרית. הרבי יושב ליד שולחן במזרח, פניו אל החסידים ותלמידי הישיבה, חסידים צעירים מולם רבם הנערץ והישיש, אך זה לא מונע ממנו לשבת במחיצתם יום-יום. להתפלל איתם. למסור להם שיעורים. להשיב להם בהלכה ובהשקפה. להיות המלאך שאומר לדורות הבאים: "גְדַל". איזו גדלות.

ניגשנו. הרבי היה שרוי בחולשה גדולה. טון דיבורו היה נמוך, קולו כמעט לא נשמע, שלא כמו בימים בהם ניהל בעוצמה מערכות על קדשי ישראל. אך מי ששמע היטב, דלה פנינים. קיבלנו ברכה לשנה החדשה ותשובה בהלכה. קיבלנו גם פרוסת עוגת 'לֵייקַח', כמנהג החסידים המעניקים בערב יום הכיפורים איש לרעהו דבר-מאכל ביד, סגולה שמא חלילה נגזר על מאן-דהוא לפשוט יד בשנה הקרובה, וכך יצא ידי חובת הגזירה ביד שפשט כדי לקבל את הפרוסה. מנהג יפה. ואם בהיכלו של צדיק יסוד עולם הרבי מערלוי שומרים מנהג זה, אות היא כי יסודו בהררי קודש.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!