ישנם דתיים ואף חרדים לא מעטים, הלועגים לאמיתות המהוות חלק בלתי נפרד מהתורה

חטא העגל. האסון הנורא שקרה לעמנו רק ארבעים יום אחר מתן תורה. מרום המעלה ירדנו לשפל המדרגה. אפילו אהרון הכהן נפל בפח של נסיון "להשפיע מבפנים" ו"למזער נזקים" אחר שראה את גורלו של חור, גדול הדור אשר מסר את נפשו ונהרג על-ידי האספסוף (ראה רש"י על ל"ב, ה'). עם שלם שראה שכינה פנים אל פנים אך ארבעים יום קודם לכן נוהה אחר עגל מזהב. כיצד קרה הדבר?

בכדי לענות על שאלה נוקבת זו, עלינו לעיין בפסוקים ולראות מה כתוב – "וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (ל"ב, ו'). זהו תאור החטא כפי שהתורה רואה אותו. אין כאן מילים מפוצצות כמו "בגידה", "שחיתות" וכדומה. רק "ויקומו לצחק". וכעת מתעצמת השאלה – מה יש בו, באותו צחוק, שהופך אותו לנורא כל-כך? במה כחו גדול?

אנחנו רגילים לחשוב שצחוק הינו דבר של מה בכך. אולם כשנחזור לחומש בראשית, נמצא כי אף שם נעשה שימוש באותו מונח לשם תיאורה של התנהגות מופקרת, של פחיתות קיצונית. "ותרא שרה את־בן־הגר המצרית אשר־ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כ"א, ט'). והתגובה על אותו צחוק עוצמתית לא פחות – "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת־בנה כי לא יירש בן־האמה הזאת עם־בני עם־יצחק" (שם י'). אותו צחוק שצחק ישמעאל נידון אצל רבותינו, וכך אמרו במדרש (בראשית רבה נ"ג, ט' – י') – "ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' אמר ר' שמעון ר' עקיבה היה אומר בו דבר לגניי, דרש ר' עקיבא ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק אין מצחק אלא גילוי עריות... תני ר' ישמעאל אין צחק אלא עבודה זרה... ר' אלעזר אומר אין צחק אלא שפיכות דמים... ואני [ר' שמעון] אומר אין הלשון הזה צחוק אלא לשון ירושה, שכשנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים, אמר להם ישמעאל שוטים אתם אני בכור ואני נוטל פי שנים...".

ראינו בדברי חז"ל, כי צחוקו של ישמעאל מיוחס לשלוש העבירות החמורות שבתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וכן לכפירה בזכותו של יצחק על ארץ-ישראל, שזוהי תכלית התורה. בדברי חז"ל מצאנו לשון דומה עוד קודם לכן, כאשר "ליצני הדור" צחקו על נח, אשר במשך 120 שנה זעק שיבוא מבול. כעבור עשרה דורות שוב קמו ליצנים כנגד אברהם ושרה וטענו דרך אותו צחוק שיצחק בא מאבימלך, והכל בכדי לעצור את מהלך תיקון העולם של אברהם ושרה.

כל הדברים הללו מהווים חתירה תחת יסודות האמונה. מובן עתה מדוע השתמש המקרא באותה מילה ביחס לישמעאל וביחס לחטא העגל. אולם עדיין יש לברר, מדוע נבחרה דווקא מילה זו, אשר בעינינו מורה יותר על קלות דעת מאשר על דברים חמורים. על-מנת להבין את האסון הטמון באותו "צחוק", באותה ליצנות, נצטט את הרמח"ל ב"מסילת ישרים" פרק ה' (בבאור מפסידי הזהירות וההרחקה מהם) –

"שכמו שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל... כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה".

נמצאנו למדים, כי הליצנות אין משמעה לספר בדיחה. ה"שחוק" שהורס כל חלקה טובה אינו חוש הומור.

הכרתי רבים מגדולי ישראל מכל החוגים והעדות, ולכולם היה חוש הומור בריא. הליצנות שכה הזהירו מפניה היא לקיחת העניינים המרוממים, האמיתיים, והפיכתם לפחותי-ערך. זהו האסון הגדול. וזהו ה"צחוק" שלצערנו ניתן לשמוע עד עצם היום הזה, גם בקרב שומרי מצוות.

ישנם דתיים ואף חרדים לא מעטים, הלועגים לאמיתות המהוות חלק בלתי נפרד מהתורה. לא מעט חובשי כיפה רואים בחלקים מהתורה מסמך מיושן, בלתי מעודכן, ובהינף יד הם לועגים לדבר ה'. כמה פעמים שמענו גיחוך לנוכח התביעה הכה טבעית ופשוטה לבנות את בית המקדש השלישי? ומה הם אומרים כאשר מישהו דורש להתיחס לאויב על-פי כללי התורה? כמה פעמים ראינו חיוך של חמלה על פניהם של אנשים כאשר מישהו אומר להם שקיומם של ערביי ישראל האוייבים אותנו בארץ, הינו חילול ה' ויש להוציא את האויב מתוכנו? (כן, גם בנושא זה תורת ישראל צודקת).

כמה פעמים ראינו מבט של בוז מהול ברחמים כאשר התיחסנו לקיבוץ הגלויות האדיר שאירע כאן במאה השנים האחרונות כאל התגשמות חזונות הנביאים, וכמה לעגו בפולניה ובגרמניה לפני 100 שנים ופחות לאלו שהטיפו לעלות ארצה כי הגאולה בפתח? וכיצד מתיחסים כה רבים לתביעה שאמורה להיות מובנת מאליה, להחיל את חוקי התורה על המציאות שלנו כיום? כמה לעגו לרב כהנא כשהחל במאבק מול האימפריה הסובייטית למען שחרור אחינו שמעבר למסך הברזל, וכמה לעגו לו על כך שהכריז כי בקרבנו ישנו אויב שיתקומם ולא ניתן לקנות את אמונתו באמצעות שוחד?

הקביעות שהוזכרו כאן, על-אף אמיתותן, חשובות היום להזויות ותמהוניות, וזאת בשל אותו צחוק, המסיר את הלב מהמחשבות הישרות. לוקחים את המושגים הנשגבים ביותר, ומשמיצים אותם במתכוון, על-מנת להוריד מערכן בעיני ההמון. זה נח, זה משחרר, זה נותן פורקן כאשר מורידים מעל הצוואר את העול המכביד, את עול האמת, את עולה של מלכות שמים. באמצעות צחוק קל, אדם משיל מעצמו משא כה כבד. אולם מחובתנו היא להתריע, כי עם אותו פורקן, עם אותה הסרה של העול, יתפרק האדם מכל קניניו הרוחניים ומעצם אישיותו, ותחת עולה הנעים, גם אם התובעני, של מלכות שמים, הוא יכרע תחת עול השעבוד של עבודה זרה, של תאוותנות בהמית ושל פחיתות ערכית.

החיים אינם צחוק. הם נועדו על-מנת שהאדם יבין את משמעותם, יבין את ערכי האמת ויכרע תחת מושגיהם. אם כך נעשה, כיחידים וכציבור, אז נזכה ליום הגדול, ליום של "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה" (תהילים קכ"ו, ב'). אותו שחוק, אותו צחוק, יהיה הצחוק שבו יושפלו ערכי הכזב והשקר, לא ערכי האמת והצדק (עיין ברכות ל"א.). תחת הצחוק שבחטא העגל, תחת הצחוק של ישמעאל, נזכה לצחוק של שמחה אמיתית, של הרמת קרן ישראל, של קידוש שמו של ה' ושל השפלת הגויים ותועבותיהם. אכן, אז ימלא שחוק פינו

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!