סיפור בהמשכים: וידויו של איציקל היתום - פרק אחרון

"אני מחפש קשר עם משפחת וינשלמן, אם תצליח לאתר לי כתובת של אי מי מהם אתן לך שלושת אלפים רובל למעון חיטין", לאחר בירורים מגלה הרב כי בנו של אהרון וינשלמן , ליפא אותו יהודי מז'יטומיר שכה היטיב עמו חי בארץ ישראל. הוא גם רוצה לפצות את בני משפחתו של בנו של בעל הבית , מצפונו שמעיק עליו והוא רוצה לעשות חסד עם משפחת ההרוג, אך הרב מספר לו כי מהמשפחה ההיא כמעט לא נותר אף אחד בחיים, אשתו נפטרה זה מכבר, שני בניו של הנרצח, אחד נהרג בפוגרום, השני במלחמה, ואילו הבת הגרה לאפריקה ולא ידוע כתובתה.

הוא מתיישב לכתוב לו, לידידו, בן עירו הגר בתל אביב מכתב נפשי, אם תרצו לומר אפילו סודי, מגלה לפניו את מצפון לבו, מספר לו על כל התלאות הגדול- הנוראות באמת שעברו עליו ברוסיה ולאחר מכן באמריקה. "נמצא אנוכי במיטתי ואיני יכול להירדם, אני חושב מי עשה לי טובות בחיי, אביך עשה לי הרבה טובות, נזכר אני באביך ותוקף אותי הרצון לספר לך. הרב הראשי בז'יטומיר עזר לי למצוא את משפחתכם, תודה לקל קבלתי מכתבה מאמך ומאחותך שלום להם, והם ספרו לי כי אתה חי בתל אביב, ובביקורי שאני מתכנן שאכנס לדודתך שהכרתיה בז'יטומיר."
ביקור שערך בארץ ישראל וסיור באלנבי בתל אביב מביא אותו לכדי רעיון, הוא משתף את ליפא וינלשמן ברעיון ורוצה שהוא יממש אותו.

הוא הגה תכנית גרנדיוזית – להשקיע את כספו 'להקמת מפעל דיור ענקי לפועלים עניים' בארץ ישראל. כל זה בא מתוך תקווה ואמונה, שעל ידי המפעל ימצא נוחם לנפשו הדוויה ויטהר מהחטא הגדול הרובץ כאבן כבדה על לבו. איציקל הכותב את הרעיון נשמע זקן ותשוש המוסר בתמימות של ילד את תוכניתו להקמת המפעל אשר צריך לעלות מ400 עד 500 אלף דולרים , (הדבר היה ב1938!)הרעיון היה.

"ביקרתי בארץ לפני שמונה שנים מלון בן נחום באלנבי, נתן ה' בלבי רעיון מוצלח, ראיתי כיוונים הרבה וזה מצא חן בעיני ומכיוון שאתה יודע מכל צרותי, שהתחילו מהמקרה בו גירשו אותי מהסדנא, הייתי רוצה לכפר על עוונותיי בדברים השייכים בדירות וזאת בקשתי:
הואיל בטובך להתקשר עם מהנדס בנין, הידוע במומחיות וביושר. רצוי שלמהנדס תהיה המלצה מהאמריקאי גרשון לוי. ראשית פעולתו צריכה להיות : עריכת רשימה מפורשת של בעלי מלאכה שאין להם דירות משלהם, ארצה את שמם הפרטי, ושם משפחתם ומקצועם.
את החומר הזה ישלח לי הנה. אני מוכן להקציב סכום של חצי מליון דולר, לשם הקמת בנין של שלוש קומות ובו דירות בנות חדר אחד מטבח ונוחיות. כל חדר יהיה מרוהט כדי של יקנא איש ברעהו. ועוד מאה אלף דולר אני רוצה להקציב לשם מתן הלוואת בלי ריבית לתקופה של עשרים שנה לבעלי בתים עניים – לכל אחד ממאה ועד חמש מאות דולר.

כל בעל בית שירצה ליהנות מהלוואה צריך להודיע שמו, שם משפחתו ולצרף את התוכנית שבשבילו צריך את ההלוואה. הכסף שיכנס לקופה מהגבייה השנתית, ישמש למתן הלוואות חדשות לבעלי בתים נצרכים אחרים. וחוזר חלילה. אני מתנה תנאי, שכל בעל בית שיקבל הלוואה, ייתן ביום הזיכרון שלי, ביום השנה למותי, אחוז אחד מסכום ההלוואה. בכסף זה ישתמשו לפועלים שיגורו בביתי, כי ביום זה לא יעבדו. לסידור סעודת מצווה לעילוי נשמתי, ראוי שיספרו שהיה היה איציק היתום, הכול מאלף ועד תו . כדי שילמדו מוסר השכל. בגמר בניין הבית יבחרו בוועד בן עשר אנשים, שידאגו כי הכול יתנהל ביושר ובצדק" איציקל גם מבקש ממנו להתראות עם עורך דין, וגם עם רב.
"תשאל את העורך דין תשאל אם לא יאונה לי רע שהסיפור יפורסם בעיתונות בשמי המלא. ואת הרב תשאל אם מותר לחרוט על לוח שיש את כל קורותיי. כי קול האלמנה והיתומים מצלצל באוזני עד היום. תשאל גם את הרב אם נכונה לי תשובה על חטאי. ביחד עם הכסף למהנדס אשלח סכום כסף לבניית המגרש, תשים לב שלא ירמו אותך, שלחתי לך חמישים דולר מפרעה לעורך דין. אם תשאל מדוע אני רוצה את רשימת הדיירים לפני תחילת הבנייה, התשובה היא כי רוצה אני לראות במו עיני טרם אני סוגרן לנצח וכי תמיד לפני שדבר נבנה אין הרבה קופצים, ולאחר שהבניין יעמוד על תילו יגיעו אלפים ולא יהיה מקום ואלה שלא יכנסו יישארו מקללים, אך אם זה נבנה לאנשים שנקבעו קודם, לא תהיה המולה. מוסדות, וביקור חולים יש מספיק ואילו רעיון כזה טרם הגו אותו. איני מודיע לך את כתובתי, אני שרוי בפחד תמידי, תכתוב לי מכתבים על כתובתה של דודתך?

מה דעתך על הגורל שלי"?

אחרי חליפת מכתבים בינו ובין איצק'ל היתום שנמשכה תקופה, במשך הזמן הזה נתקבלו כמאה דולר להוצאת התייעצויות עם עורך דין וכו' נתקבל מכתב דחוף רושם עם המחאה בסכום גבוה מאד.
רצה הגורל שדווקא המכתב הזה לא יגיע לידי ליפא וינשלמן, הוא עבר בזמן זה לדירה אחרת ונושא המכתבים לא ידע את כתובתו החדשה. המכתב נשלח על ידי הדואר חזרה לאמריקה וחרף כל השתדלויותיו של ליפא וינשלמן להחזיר לו את המכתב עלו בתוהו.

בהקדמה לתרגומו כותב המתרגם אהרון וייסמן:

"לצערנו הגדול, הדבר לא יצא לפועל, ואין אנחנו יודעים את "הסוף". יש לשער כי כותב המכתב – הלא הוא "איצק'ל היתום" מת באמריקה והונו עבר לרשות הממשלה האמריקאית באין יורשים אחרים.
מה שאנחנו כן יודעים, הוא זה – מקבל המכתב האזרח הארץ ישראלי ליפא וינשלמן מת לפני כשנה וחצי (את זה כתב המתרגם ב- תש"י, ב-1950) וגם הוא לא ידע את ה"סוף".
כך נסתיימה הפרשה של איצקל היתום ושל המפעל שרצה להקים בארץ ישראל.
אין ספק כי המכתב ההכיל בתוכו שיק על סכום ניכר להתחלת מימוש התכנית להקמת נכס ציבורי שבו רצה הנדבן להשקיע כחצי מליון דולר . (אז!)
יתכן שאיצק'ל ראה בחזרת המכתב "אצבע אלוקים" והסתלק מרעיונו, ואולי הוא מת בינתיים, מי יודע??!

כך או אחרת, נשארה רק תעודה אנושית המדברת בעדה! תעודה שהסתובבה בעולם עד שהגיעה לידיו של עורך הדין הולצר שרכש אותו עבור איש העסקים ישראל לף שמבקש להישאר רחוק מאור הזרקורים. "קראתי את זה שוב ושוב, את קוראת ולומדת איך ילדות יתומה מובילה לפעמים אדם להישאר יתום ללא משפחה עד יום מותו", הוא נוטל את העותק מידי סוגר אותו בעדינות ומכניס אותו לשקית השקופה. "הרצון הנואש שלו שיוותר לו זכר".

חזרתי לגשם, כשוידויו של איצק'ל עדיין מהדהד באוזני, מלווה אותי. אולי סיפורו שיתפרסם ויגרום אפילו לשריר אחד בלב יהודי אי שם לנוע, יהווה נר זיכרון, עליית נשמה לאיצק'ל היתום.

סוף

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!