ישבתי מול האלמנה והדמעות ביקשו לפרוץ

כבר בדרך למעלה מכמש, החלו הפחדים לנקר בי. בסך הכל מדובר בנוף ילדותי, ולא נסעתי לבד.

נסענו צוות של המערכת, נסיעת ניחום אבלים בבית משפחת ויסמן. היה לי בראש שנוסעים לאזור ירושלים – אבל רק כשקלטתי שאני בדרך לחוצה שומרון, הבנתי את המשמעות.

סיפרתי שבתור נפגעת טראומה, אני משתדלת בתקופות רגישות להימנע מלהגיע לאזור. האנשים שגדשו את הטרמפיאדות המאולתרות, הזכירו לי את השנים של גיל הנערות. "היום, אין סיכוי שהייתי עושה כזה דבר" – הבהרתי. מסתבר שהחיים מחוץ לקו האש, והחיים כאמא, הם שונים לחלוטין. הדאגות שונות, הפחדים. "אני חייבת לחזור לילדים שלי שבבית", הבהרתי לו, והיה מי שתהה: "כל כך הרבה סכנות אורבות לנו מתחת לבית, כבישים הומי אדם, נהגים שמסמסים, אבל כולם פוחדים רק מישובים שגרים בסמיכות לערבים"?

הגענו. לא ברור היה שיעל, אלמנתו של ינאי, הי"ד, שנהרג בפיגוע הדקירה בסניף רמי לוי ביום שישי האחרון, תתראיין. אומנם היא עושה זאת, השאלה מתי... זה לא היה הרגע – מסתבר.

היא הביטה עלינו בעיניים כל כך מתנצלות, כשאמרה: אני חייבת רגע זמן לעצמי, אולי אחר כך, אבל לא מבטיחה. בסדר"? האם יכול להיות בסדר מזה? לעמוד מול בחורה צעירה, ארבעה חודשים אחרי לידה, תינוקת שיושבת בסלקל ורוד, משמיעה צהלות, ואני רק חושבת על הסיטואציה. הבובה הזאת לא מודעת לגודל הטרגדיה שמתרחשת סביבה, והיא כלל לא מבינה לתוך אלו חיים היא צונחת. הידיים החמות של אבא, שעטפו אותה מחופשה לחופשה בצבא, מיום הולדתה – כבר אינן.

במקום רק הרבה מאוד אנשים – שעוטפים. לפעמים היה בבית שקט, ולפעמים בכי. לפעמים היתה המולה קלה ולפעמים קולות, דיבורים, סיפורים. אמא שלו סיפרה, אבא שלו בעיקר ישב שם – ודמיינתי אותו מפורק מבפנים.

שמענו סיפורים על ילדון חכם, סוחר ממולח, אוהב לתת שירות מטבעו, כזה שרק חיפש איך להתקדם הלאה, ולא לעצור על המקום – וזו גם הצוואה שהיא לוקחת מבנה, שנהרג בגבורה: לא לנהוג בדחיינות שהיא אם כל הרעות. לקחת החלטה, לבצע אותה, לעמוד מאחוריה, לא לחכות רגע אחד מיותר.

אני יושבת שם, מאזינה, הלב שלי מתכווץ בקרבי ואני עוצרת דמעות שרוצות להתפרץ. לא הכרתי את ינאי. את יעל הכרתי רק דרך תמונות בגלל ידיעות חדשותיות. ועכשיו היא יושבת שם מולי, שברירית כזאת. עושה רושם חזק, מחייכת, משוחחת, אבל ברגע – בשקט הזה כשרק קולות הסיפורים על ינאי נשמעים ברקע, היא מתכנסת לתוך עצמה, מבקשת מקום להתפרק בו.

"אם יש לכם סיפורים אנחנו מאוד נשמח לשמוע" – אומרת האם שמבקשת עוד טיפת נחמה. לשמוע סיפורים על בנה שלא תוכל לחבק עוד בזרועותיה, או להרגיש. גם לא לשמוע את קולו או לראות את הריצה הבלתי פוסקת שלו בחיים. מדברת לא מעט על ההחלטה האמיצה להתגייס בגיל של חייל סדיר, על כל המשמעות של אישה, ותינוקת קטנטנה שנולדה זה עתה...

ואז כשאת מרגישה שהאוויר הופך דחוס וחנוק, אחד מהחבר'ה נזכר בסיפורים שלו על ינאי. על "איך שהיינו ילדים מופרעים, ובהסעות רק הלכנו מכות – אבל ינאי ישב בשקט שלו, נשמה טובה באמת". סיפורים על משחק מונופול של 3 שעות, מי היה גונב ומי היה מלמד את הכללים – פתאום, לרגע אחד את מרגישה בערב ציזבטים של תנועת נוער שכבר לא קיימת – אבל כולם יושבים בשקט, מקשיבים. יש כאן הורים, אישה ואחים, שעבורם זהו עוד רגע מתוך חיים שלמים שהם מנסים למלא בהם את עצמם עוד ועוד.

בסוף יצאנו משם. הדרך ממעלה מכמש לאזור המרכז, יותר שקטה. קטע כביש לא מוכר – לוחיות רישוי פלסטיניות, אפילו לא לוחית יהודית אחת. "אולי זה הסוף שלנו", אני מהרהרת, מתוך התחושה של השכול שכבר ממש נכנסתי לתוכה. מזג האוויר שהפך להיות סוער, הערפל הכבד, לא הוסיפו אופטימיות. מתוך ענן ערפל כבד הבליחו אורות משאית שבאה במהירות מולנו. בנס לא הסתנוורתי.

בשעת אחר צהריים מאוחרת שבתי אל ביתי, אל ילדיי, אל החיבוק, אל ההמולה ואל השגרה. שכחתי קצת ממה שחוויתי עד כה. אבל עכשיו, כמה שעות מאוחר יותר, בשעת ערב לא מאוחרת כלל, ישבתי לכתוב את החוויות שלי מהיום הזה – כי זה הרגע בו הבנתי באמת, מה זה אומר להרגיש שהרוג טרור, הוא הרוג של כולנו. הייתי שם, הרגשתי, כאבתי, וכתבתי עם הרבה מאוד תקווה, שלא נדע עוד לא צער, לא יגון ולא אנחה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!