התרגיל שהביא שקט לאלעד

יש אנשים בארץ הזאת, ולא רק מהמיליה של האלפיון העליון ומקושרי ההון שלטון, שעוד רוחשים קצת כבוד לאסיר מספר 106839 בכלא מעשיהו.

אפשר לפגוש אותם במסדרונות הכנסת (בעיקר בספסלי המפלגות החרדיות), אפשר לשמוע אותם בשיחות שלא לציטוט עם בכירי משרד החוץ הצופים בצונאמי המדיני המתקרב במהירות למימדים דרום אפריקאיים בעידן האפרטהייד, ואפשר להרחיק לכת עד למועצות האזוריות העוטפות את עזה מצפונה וממזרחה. שם, במקום בו אינך יכול לדרוך על פיסת אדמת כורכר בלי לחשוב מתי תיפתח האדמה מתחת לרגליך ויגיחו ממנה מחבלים עמוסי נשק, היו מוכנים להחזיר מחר את אולמרט לשלטון, אם רק היה זה בגדר האפשר.

את האנשים מהזן השלישי פגשנו בסיור מודרך של המועצה לשלום וביטחון שהתקיים השבוע בעוטף עזה. האמת, היה יותר ממפתיע לשמוע ממי שאמורים היו לחרף ולגדף את אחד ממובילי מהלך ההתנתקות, שגרם להקמת מדינת החמאס וכל מה שקרה לאחריה, דברים בזכותו של האיש. אליבא דשי חרמש ואלון שוסטר, הראש לשעבר של מועצה אזורית שער הנגב והנוכחי שבא אחריו, לא היה מנוס מהנסיגה מקן הצרעות של עזה שהיה כרוך באחזקת חטיבה שלמה להגנת ישוב בודד אחד (נצרים שבמרכז הרצועה) וירי בלתי פוסק על יתר הישובים, למרות המחיר ששולם לאחר מכן. מחיר שאותו הם משלמים עוד לפני יתר תושבי המדינה שעבורם כבר נמצא הפתרון של כיפת ברזל. לפצמ"רים ולמנהרות הנחפרות מתחת וליד הבתים שלהם אין עדיין פתרון.

אולמרט, יש לזכור, היה הדובר של שרון ויד ימינו הפוליטי של שרון בתקופת ההתנתקות. זה לא אמור להיות סיבה מקלה או מחמירה. שרון החליט, וכולם, כולל בנימין נתניהו שהרים לבסוף את ידו בעד התכנית, התיישרו בהתאם. אולמרט קיבל את המושכות לידיים כמה חודשים לאחר ביצוע התכנית, כששרון קיבל את הבאנה בראש והלך לישון שמונה שנים על חשבון משלם המיסים, היה לו, לאולמרט את עזה הפורעת מהיום בו קיבל את השלטון ועד לרגע בו נאלץ לפרוש מהחיים הפוליטיים בגלל החקירות נגדו.

במשך שלוש שנים הוא התמודד בסדרה של מבצעים צבאיים רצופים (גשמי קיץ, חורף חם, עופרת יצוקה) שהתנהלו לסירוגין עד דצמבר 2008 והביאו לרגיעה - לא מושלמת, אבל סבירה - שנמשכה קרוב לשנתיים. המו"מ המדיני שהתנהל באותה תקופה מול הרשות הפלסטינית והקרדיט שהיה לאולמרט בזירה הבין לאומית העניקו לו יד חופשית לביצוע מהלכים צבאיים תקיפים שלא נמשכו עשרות ימים כמו בצוק איתן אך הביאו לתוצאות סבירות יותר.

איך היה אולמרט מתנהל היום מול איום המנהרות שהפך כמעט לסכנה קיומית? לשאלה היפותטית זו לעולם לא תימצא תשובה. הנסיבות השתנו, המציאות בשטח השתנתה, אובמה הוא לא בוש וגם לא קלינטון. רק נתון אחד נשאר קבוע ובלתי משתנה מאז שנת 2009 - מורך הלב של נתניהו. המדיניות שלא לעשות כלום והבריחה מהכרעות קשות אלא אם כן מגיעים מים עד נפש, הן אלו שמכתיבות את ההתנהלות מול רצועת עזה (כמו גם בכל הזירות האחרות. עיין ערך האינתיפאדה המשתוללת בקצב של שמונה פיגועים ליומיים. הכותרות על אסון אוטובוס 402 קצת השכיחו את זה). אם אין ירי טילים על תל אביב - נתניהו לא עושה כלום. מנהרות נחפרות בקצב של חמישים מטר ליום - שיהיה. נתניהו והבובה הנרפסת שלו בוגי יעלון, שולחים מאה כלים הנדסיים לחפור ולחפש אותם כמו מחט בערימת שחת. נסיעה לאורך שישים הקילומטר של גבול עזה ישראל ממחישה עד כמה מדובר במאמץ סרק.

בניגוד לדעתו של נפתלי בנט הרי שהקצינים הבכירים וראשי הישובים איתם נפגשנו לא ממש דורשים פעילות התקפית נגד המנהרות שמשמעותה מלחמה חדשה. קודם כל, הם רוצים עדיין להתאושש ממוראות המבצע הקודם, שהסתיים כמעט בלא כלום. שנית, הם ממש לא בטוחים שהחוסן הנפשי של נתניהו יעמוד לו בחודש הלחימה הרצוף שיידרש לחשיפת כל המנהרות ההתקפיות שחלקן כנראה כבר חצו את הגבול. שלישית, יש צעדים קודמים שאותם ניתן לנקוט נגד המנהרות ולא נעשים בגלל המדיניות המקדשת את השקט בהווה על פני כל סיכוני העתיד. אז לסמוך על נתניהו שייצא למלחמה של ממש וגם ינצח? ממש לא.

ביקור במעבר המטענים הגדול בכרם שלום הוא קורס חובה בחוג ללימודי נתניהו בפקולטות למדעי המדינה. המעבר הוא צינור החמצן של רצועת עזה מאז שהמצרים סגרו את מעבר רפיח ופותחים אותו סמלית אחת למספר ימים או שבועות. תלוי במצב הביטחוני והקרבות מול הפלג המצרי של דאעש הנתמך על ידי החמאס. מדי יום עוברות שם כשמונה מאות וחמישים משאיות כבדות המעבירות לרצועה מכל טוב הארץ. כסף לא חסר שם ברצועה ואין מוצר בעל ערך אחד שלא מוזמן בכמות הנדרשת למיליון ושמונה מאות אלף תושבי הרצועה. הכול משולם מראש בהעברות ישירות לחשבונות הספקים הישראליים.

איך זורם הכסף לבנקים העזתיים מחו"ל? זה כבר סיפור בפני עצמו. הכסף זורם במזוודות דיפלומטיות ובדרכים שכל קצין מודיעין ישראלי זוטר רואה אותם על המסכים שלו. על ההתעלמות הזאת אי אפשר לומר מילה רעה אחת. מי שלא רוצה מיליון עזתים רעבים מסתערים על גדר הגבול העשויה מתיל בלבד (אין חשמול, אין מוקשים. האמנות הבינלאומיות אוסרות זאת) חייב לאפשר להם לקבל את הכסף הדרוש לרכישת המוצרים המאפשרים חיים איכשהו תקינים.

המעבר עצמו מנוהל לתפארת מדינת ישראל כשהיא באמת רוצה לעשות משהו כמו שצריך. מבול המשאיות הזורמות לשם משעות הבוקר המוקדמות נשלט במקום ביעילות מעוררת קנאה. בנמלי אשדוד וחיפה לדוגמא משנעים ביומיים את מה שעובר שם בשעתיים. מבחינה לוגיסטית, השינוע בכרם שלום אף מסובך פי כמה. המשאיות הישראליות פורקות את הסחורה באזור נפרד. המטענים נבדקים במכונת שיקוף בגודל מפלצתי. משאיות סטריליות של המקום מעבירות את הסחורות לצד הפלסטיני ובחזרתן עוברות בדיקות קפדניות מחשש למטענים ממולכדים. וכבר היו דברים מעולם. הפלסטינים, כך עמי שקד מנהל המעבר, בוחנים את נקודות הפרצה שלנו ללא הפוגה. לא מפתיע שאחת ליומיים מגלים בשיקוף ובמודיעין שזורם קודם לכן ניסיונות הברחה של חומרים האסורים בכניסה לרצועה.

וזה עוד מילא. רצועת עזה היא אחד ממאגרי הנשק העממי הגדולים בעולם. עוד קצת אבקת כימיות וחומרים לדלק טילים שכנראה מצליחים להסתנן פה ושם לא ישנו את המאזן האסטרטגי מול ישראל. במיוחד לאור ההצלחות המוכחות של כיפת ברזל. את נשק יום הדין שלהם מול ישראל מקבלת הזרוע הצבאית של החמאס מעל פני השטח ובצורה הכי גלויה שיש. מאה מתוך שמונה מאות משאיות פול הטריילר המגיעות למקום עמוסות בשקי מלט וחומרי בניה. עוד כמה עשרות משאיות ענק פורקות עצים לתעשיית הרהיטים של עזה, היתר מוצרי מזון וצריכה אזרחית שוטפת.

הכיסוי הרשמי לכמויות הענק המוזמנות הוא שיקום התשתיות בעזה לאחר מבצע צוק איתן. הארגונים הבינלאומיים מעבירים רשימה של יעדים לשיקום וכמויות המלט הנדרשות לשם כך. משקמי בתים פרטיים שנהרסו מגישים בקשות דרך מנהלת הקישור והתיאום.

את הבלוף הגדול ניתן לראות בעין לא ממושקפת מגבעת הכורכר של מושב נתיב העשרה בצד הצפוני של הגבול. את המחזה ניתן לראות גם בעין ממושקפת מאנדרטת החץ השחור הסמוכה לכרם שלום. נצפים שם הרים של חומרי מלט וחומרי בניה בכמות המספקת לבניין שתי רמות בית שמש החדשות. העודפים נוצרים כתוצאה מקצב הבניה האיטי יחסית ומקשיים פנים עזתיים שלישראל אין חלק בהם. אבל כמות החומרים ממשיכה לזרום בקצב אחיד של מאה משאיות כבדות ליום. חלקם למאגרים לשעת חירום (אחד הקצינים הבכירים מעריך באוזנינו שלמעט דלק וגז הנצרכים בשוטף באופן מיידי, עזה מצוידת ומוכנה לשלושה חודשי מלחמה ומצור מלא) וחלקם למנהרות ההולכות ונחפרות בקצב מהיר. גורמי מודיעין משוכנעים כי כמה מהן נחפרות אל המעבר עצמו.

המלט הוא המוצר השני בחשיבותו בתעשיית המנהרות. המוצר הראשון הוא עצים המשמשים לפיגומים ותמיכה בתקרות המנהרות. מלט יש רק בחלקן (בעיקר בארוכות הנחפרות לכיוון ישראל מהבתים היותר רחוקים של חאן יונס וסג'עייה) אבל עץ חובה בכולן ואף הוא מסופק באדיבותה הרבה של ישראל.

הנה ציטוט של קצין בכיר. לא נגענו. "כדי לבנות פיגום של ממש צריך עץ בעובי של חמשה סנטימטרים לפחות. התרנו להכניס רק עץ של ארבעה סנטימטר. העזתים למדו להסתדר גם עם ארבעה - ירדנו לשלושה. היום אנחנו מאפשרים להכניס רק עץ בעובי של סנטימטר לתעשיית הרהיטים. אבל החבר'ה שם לא טיפשים. הם מזמינים אלפי פלטות של סנטימטר אחד ומדביקים אותן זו לזו עד שמקבלים עץ סנדביץ בעובי שהם בדיוק צריכים". לשאלה המתבקשת מדוע ממשיכים להתיר כניסה של עץ בכלל, עונה הקצין בהפניה לדרג המדיני. הם מחליטים - אנחנו מבצעים.

היה מיותר אפוא להמשיך ולשאול מדוע לא עוצרים כליל את העברת המלט והעצים עד להפסקת חפירת המנהרות. ובכל זאת היה מי ששאל. התשובה נלקחה כנראה מדפי ההסבר המחולקים למתפעלי המעבר: יש התחייבויות בין לאומיות לשיקום הרצועה ואי אפשר לסגת מהן. הסבר נוסף: רווחת תושבי עזה היא גורם חשוב בהפחתת המוטיבציה לטרור. כאילו שהחמאס זקוק למוטיבציה של התושבים וכאילו שסיבוב הלחימה הבאה לא נמצא מעבר לכותלנו.

מה הטעם להשקיע בשיקום הרצועה אם בסיבוב הבא כל מה שנבנה ייהרס מחדש? שאלנו. התשובה הייתה כל כך אווילית עד שמפני כבודם של המארחים שקלנו למחוק אותה. אבל המחויבות לקוראים גבוהה יותר אז הנה היא במלואה. "הנחת העבודה שלנו היא שלא יהיה סיבוב נוסף. אם הרצועה תשוקם - לחמאס ולתושבים תהיה סיבה טובה למנוע מלחמה שתהרוס אותה פעם נוספת". אז לשם מה נבנות עשרות מנהרות בעלות של מיליארדים? כנראה כדי למצוא לתושבים מקום מפלט קריר ונעים בחרבוני הקיץ העזתי הכבד.

את נקודת הרוגע היחידה מספק לנו תא"ל (במיל') שאול אריאלי המדריך את הסיור. עד עתה, הוא מגלה, כל המנהרות שנחשפו בצוק איתן ולאחריו לא הובילו לתוך ישובים אזרחיים אלא בסמוך למחנות הצבא. לדעתו של אריאלי, היעד המרכזי של החמאס הוא חטיפת חיילים וריקון בתי הכלא הביטחוניים בישראל. לפגוע באזרחים אפשר גם בירי ישיר של פצמ"רים לישובים הסמוכים. נחמה נוספת נשמעת מפיו של ראש מועצת שער הנגב אלון שוסטר המגלה שנעשית היום פעילות שעל טיבה הוא לא יכול להרחיב נגד המנהרות.

זירת הקרב של נתניהו
קודם שנכנס לכלא נהג אולמרט לשפוך אש וגופרית על נתניהו בשיחות סגורות עם מי שעוד רצה לדבר איתו (ותתפלאו, יש הרבה כאלה. אולמרט הוא איש שיחה מבריק ופרשן פוליטי מהטובים ביותר בארץ הקודש). קשה לדעת האם ימשיך בשיחות מסוג זה עם חבריו החדשים. גם כי חלקם מחוגי הימין (אלי שמחיוף ומאיר רבין) וגם כי נושאי השיחה השגורים בכלא הם סביב תנאי המחיה, התור לטלפון הציבורי, השימוש בתקע החשמל היחיד בחדר, ואיך משתיקים חבר חדר רעשני שלא נותן לישון. אנשים שהיו שם מספרים שמה שקורה בחוץ לא ממש מעניין את האוכלוסייה המקומית.

אבל אסירים מלאכתם נעשית בידי אחרים. השבוע פרסם עמיתו של אולמרט מאמר מרתק סביב השאלה שהזדקרה לעינינו במהלך הסיור. רמון אמנם כבר לא בחיים הפוליטיים אבל הקשרים שיש לו במערכת הביטחון לא פחות טובים מאלו של נפתלי בנט. רמון לא מקשקש על פעילות התקפית נגד המנהרות. הוא כבר מכיר את הביצועים ההתקפיים של נתניהו ומעדיף שלא לראות אותם שוב בפעולה. רמון שואל מדוע לא מודיע נתניהו שהוא עוצר את כניסת המלט והבטון לרצועה עד שתובטח עצירת בניית המנהרות. לחץ בינלאומי לא יהיה כי אין מדובר בהפסקת השיקום אלא בהתניה הניתנת לפיקוח על עצירת החפירות.

רמון מנתח את השאלה בבהירות מדהימה אבל בשלב התשובה הוא, אפעס, נגרר שוב לשטויות מבית מדרשה הנאיבי של קדימה. נתניהו, כך רמון, רוצה לחזק את החמאס ברצועת עזה ולהחליש את הפתח' ביו"ש. המטרה: להוכיח שאין פרטנר למו"מ מדיני. כאילו שבימי אולמרט ורמון אכן היה פרטנר. כנראה שמי שחטף פעם אחת מאבו מאזן כבר לא יכול להיגמל.

הסיפור של נתניהו והמנהרות הוא פשוט כמו האיש עצמו. ממש אין צורך באנליזות פסיכו פוליטיות מורכבות. כמו שהוא מתנהל מול הטרור ביו"ש וירושלים וכמו שהוא מתנהל בכל נושא שאין בו פתרון חד וברור. נתניהו סוחב את הזמן בתקווה שמשהו יקרה בינתיים ואולי לטובה. מדיניות הכלת הטרור ביו"ש היא מדיניות ההבלגה בעזה עד לפריצה מתוך המנהרה שחייבה את מבצע צוק איתן. המבצע עצמו התנהל בלי הכרעה, כי הכרעה מחייבת הכרעות קשות. אז מה הפלא שגם מול איום המנהרות הוא נוקט במדיניות של שב ואל תעשה. המלט והעצים זורמים וימשיכו לזרום כל זמן שהם מבטיחים את המשך הרגיעה הזמנית. אכול ושתה כי מחר זה ההווה.

מול גל הסכינאות, הפיגועים שאינם פוסקים לחצי יום ומחדל בניית המנהרות - מציג נתניהו פעלתנות פוליטית סופר דינמית העוסקת במיגור האויבים מבית. אין פתרון לסכינאות - נקדם מהלכים נגד ח"כי בל"ד שהלכו להיפגש עם משפחות המחבלים. אין פתרון לחרם הבינלאומי המשתרג לאט אבל בטוח על צווארה של ישראל - נקדם חוק נגד עמותות ישראליות המקבלות תקצוב מהאיחוד האירופי. הפעלתנות נגד האויבים מבית היא התחליף החדש לאיום האסטרטגי האיראני שנעלם לפתע כאשר המערב חתם על הסכם עם האייתולות והנושא ירד מעל סדר היום העולמי.

נתניהו היה זקוק לתחליף מהיר שיסיח את דעתה של מסעודה משדרות מהמנהרות שנחפרות מתחת או קרוב לביתה והוא מצא אותו בפעילות חקיקה פרלמנטרית מואצת שלא יורדת לרגע מהכותרות. וזה בדיוק מה שהוא צריך.

אם לחוקים החדשים היה אפקט מעשי כלשהו עוד מילא. אבל לנתניהו חשובה הכותרת יותר מהחוקים ולכן הוא לא ממש משקיע בתוכן שלהם. העיקר שיעוררו מהומה רבתי ויהיה המחיר המדיני שישולם לאחר מכן אשר יהיה. החוק לסימון העמותות שלא יעצור אף עמותת שמאל אחת מפעילותה נושא קונוטציות של סימון אנשים וגופים כה חריפה עד שביקורו האחרון של נתניהו בברלין הותנה מראש בריכוכו. בהתאם לכך ביטל נתניהו את החובה לסמן פיסית בכנסת את פעילי הארגונים, בסגנון הטלאי הצהוב, והשאיר אותו על העמותות בלבד. את הכותרות שלו על החוק הזה הוא השיג כבר קודם.

הלהיט החדש בכנסת הוא חוק ההשעיה. יהדות התורה המבוהלת הצליחה אמנם לרכך את החוק ולמרכז אותו סביב תמיכה והזדהות עם טרור, אבל גם כך הוא רקוב מהשורש. אין כמעט מדינה דמוקרטית בעולם שניתן להשעות בה חברי פרלמנט שנבחרו כדת וכדין. בארה"ב ובבריטניה יש אפשרות חוקית לכך אך היא מוגבלת למורשעים בפלילים בעבירות חמורות ואין כמעט תקדים לכך שהיא הופעלה.
ההתנגדות של הנשיא ריבלין לחוק לא צריכה להדאיג את נתניהו. מאז שסימן את הנשיא כיקיר השמאל והערבים, הוא לא צריך להתייחס אליו. אבל כשיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, איש ימין שלא צריך תעודות להוכיח את המיקום הפוליטי שלו, מביע התנגדות חריפה לחוק, אז כנראה שגם הוא מבין שהחוק מחולל נזקים כבדים לתדמית הישראלית.

מה גם שהחוק עצמו ריק מכל תוכן. אביגדור ליברמן שלא ממש חשוד על התנגדות לחוקים אנטי ערביים (אפרופו: למה הוא הוזמן השבוע למסיבת יום ההולדת של דרעי בכנסת? כדי להראות שעל כל פשעים תכסה החברות המוזרה? מה עוד צריך ליברמן לעשות נגדנו, והוא עוד לא עשה, כדי להרחיק אותו מאירועים חרדיים?) טען השבוע שהכול דיבורים. אם מישהו באמת היה רוצה להשעות את ח"כי בל"ד הוא לא היה קובע רף של תשעים חברים הנדרש להשעיה. אין אפשרות להשיג רוב כזה בכנסת, שתמיד יש בה עשרים ויותר ח"כים מהסיעות הערביות וסיעות השמאל, פלוס עוד עשרה ויותר של ח"כים מהעבודה וסיעות המרכז המתנגדים להשעיות מסוג זה. אם נתניהו היה רוצה באמת להשעות את הבל"דים היה הרף יורד לשמונים ואף לשבעים.

תחת המסווה של פעילות לאומית אנטי ערבית מחביא נתניהו מדעת הקהל של קוראי ישראל היום את שלל הכישלונות המדיניים והצבאיים. מי שם לב בכלל להתקפלות של נתניהו מול האיחוד האירופי לאחר סימון מוצרי ההתנחלויות? לאחר הסימון הודיע נתניהו על השעיה של האיחוד האירופי מהמו"מ המדיני בין ישראל לפלסטינים. כאשר עמד לפני הכרזה של האיחוד על הכרה במדינה פלסטינית הוא עשה השבוע פליק פלאק והודיע על ביטול ההשעיה. סימון המוצרים נמשך כמובן כפי שהוחלט.

בימים הקרובים עומד נתניהו לחתום על הסכם הפיוס עם הטורקים. ממה שפורסם עד עתה עולה כי הטורקים קיבלו כמעט את כל מה שרצו וישראל לא קיבלה כמעט כלום ממה שרצתה. אין סגירת מטה החמאס בטורקיה, אין התחייבות למנוע פעילות עוינת. מנגד יש התחייבות ישראלית להכרה באחריות להרג במרמרה, פיצויי עתק למשפחות ופתיחה נרחבת עוד יותר של שערי עזה לייבוא מבחוץ. על ההסכם הזה אפשר היה לחתום כבר לפני שנתיים.

מה היה נתניהו עושה בלי הח"כים הערביים.

עיר עם תקווה
שקט מוזר שורר בימים אלו בזירת הסמינרים באלעד. כעת חיה (במובן ההפוך) בשנה שעברה הייתה העיר כמרקחה על רקע הרישום לשני הסמינרים המיועדים לבוגרות בתי הספר היסודיים של בית יעקב. כמו במקומות אחרים, גם שם זה החל בהקמתו של סמינר שהתיימר להיות אליטיסטי לבנות אברכים בלבד. וכשסמינר כזה קם מעלים גם יתר הסמינרים את הרף ומשאירים בחוץ את בנות שכבות הביניים שאינן יכולות להתהדר בתורתן אומנותן.

בשנה שעברה ביצעה העירייה טעות קרדינלית והתייצבה לצדו של הסמינר האליטיסטי. הסיבות פורטו במדור זה בשעתו ויוזכרו שנית בקצרה בלבד. מייסדי הסמינר החדש הם מחוגי ישיבה ליטאית ידועה בבני ברק שאחד מראשיה נחשב כמקורב לשלומי אמונים. הקשרים של המייסדים בחצרות הרבנים קסמו אף הם לסיעה המחפשת כל גיבוי אפשרי בכל חלון גבוה אפשרי. הסיבות לכך שוות מאמר בפני עצמו.

המאבק בין שני הסמינרים הותיר עשרות בנות מחוץ למסגרת הרישום וגם כאן ההמשך היה דומה למקומות אחרים. התערבות של בית המשפט באמצעות עתירות של הורים וגורמים חיצוניים דוגמת נוער כהלכה של עו"ד יואב ללום. העירייה המשיכה בכסלה ועמדתה בבית המשפט תואמה וחפפה לדרישות הסמינר החדש. התיאום הגיע לרמה של פסקאות משותפות בכתבי ההגנה.

תשובת בית המשפט הייתה ככה וככה. מצד אחד חיוב להפעיל רישום אזורי בעיר בשנה הבאה אך השארת המצב הקיים לאותה שנת רישום. איך שהוא ותחת לחץ נוסף של בית המשפט לא נותרה אף בת בבית אבל הפצעים שנותרו היו עמוקים.

וכאן התגלה ראש העיר, ישראל פרוש ג'וניור, כמי שיודע ללמוד מטעויות. מול החלטת בית המשפט להנהיג רישום אזורי בניגוד למכתבם של גדולי ישראל, הוא זרק הצידה את האינטרסים הגלובליים של הסיעה הארצית והחליט לדאוג קודם כל לתושבי העיר. הוא עשה זאת באמצעות הליכה ראש בראש מול הסמינר האליטיסטי. לפני מספר שבועות הוא פרסם בעיתונות המקומית הודעה הקובעת שכל מי שנרשמת לאחד הסמינרים רואים אותה כנרשמת בו זמנית לשני הסמינרים. החלטה זו שמטה את הקרקע מרגלי הסמינר החדש שביקש להיבנות מרישום נפרד.

התוצאות היו מפתיעות. הרישום המשותף לשני הסמינרים הביא לתוצאות המלמדות מה קורה באמת בציבור החרדי בתנאים של תחרות שווה והוגנת. לסמינר הוותיק שמיועד לכל השכבות בעיר ביקשו להתקבל יותר בנות אברכים ומשפחות חזקות מאשר לסמינר החדש שהתיימר לקטוף את השמנת בלבד. הגיעו הדברים לידי כך שפרוש נאלץ לשבת מול הסמינר הוותיק ולבקש ממנו להעביר בנות לחדש כדי להגיע לאיזון בין שני הסמינרים. עוד קצת לחץ מאסיבי של פרוש ונכון למועד כתיבת השורות הוסרה החרפה של בנות היושבות בבית וממתינות בדמעות לתשובות שלא מגיעות. שאפו.

ההחלטה החכמה של ראש העיר השקיטה כליל את העיר. וזאת כי המלחמה בין שני הסמינרים הפכה כמנהג ישראל למלחמת עולם פנים פוליטית חרדית. פתאום יש גם שקט במועצת העיר ופתאום אי אפשר למצוא עובדי עירייה ממורמרים שמדליפים החוצה ידיעות מביכות. התברר שאם מחפשים את שורש הזיהום ומטפלים בו לא צריך כל הזמן לנגב את המוגלה.

ופתאום ראש העיר הופך להיות בסקרים הפנימיים איש הציבור הפוליטי האהוד ביותר. כשאין מלחמות ופרעות, אנשים מרימים את העיניים ורואים את מה שערפל הקרב הסתיר. את עשרות הכיתות הנבנות בעיר, את הפיתוח הסביבתי ואת ההכנות לפתיחת ציר הגישה החדש לעיר. אם ישראל פרוש ימשיך כך הוא עשוי לגלות שהדרך שלו למקומות אחרים (בית שמש או בני ברק) תהיה נקיה מהסלעים והמהמורות שהציב לעצמו בדרכו הקודמת. לא נופתע גם אם בקונסטלציה מסוימת, במיוחד לאור הפיצול בדגל ובתוך יהדות התורה, הוא יוכל למצוא את עצמו גם כמועמד מוסכם - של הציבור האשכנזי לפחות - לקדנציה נוספת בראשות העיר. עוד שנתיים כאלה של שקט ועשיה ובהחלט אין זו אגדה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!