יש אמונה, ואל תחפשו קרבנות

1.
רוח התחקירנוּת האובססיבית והעלאתם על ה'מוקד' בהתלהבות-יתרה של ה'אשמים' באסון האוטובוס בטרם יצא משפטם לאור, חדרה השבוע למחננו ביתר-שאת ומעלה תהייה נוקבת: לאן נעלמה האמונה שלנו?

ייאמר ברורות: על גורמי אכיפת החוק לעשות כל פעולה שתביא למיצוי הדין עם רוצחים ועברייני-תנועה, כמו גם עם מנהלי חברת 'אגד', אילו יתברר כי אכן ידעו על נהג סורר ולא פעלו כנדרש. שליחותה של התקשורת להעלות את הנושא לסדר היום הציבורי, כדי למנוע טיוח. אך האובססיה וההתלהבות הנלווית לכך, חצו כל גבול.

קשה היה להישאר אדיש מול תגובתו העוצמתית של האברך הצעיר רבי מרדכי פרנקל, ה' ישלח לו רפואה שלמה לגוף ולנפש, ברגע בו התבשר כי אשת נעוריו חנה-פעשא ע"ה נהרגה בתאונה הטראגית יחד עם נציג דור-ההמשך המשותף להם. "אני מקבל עלי את הדין באהבה", אמר ר' מרדכי בעודו שוכב על מיטת בית-החולים. "ה' נתן וה' לקח, יהי שם השם מבורך מעתה ועד עולם". הוא הוסיף: "הקב"ה נותן לכל אדם תפקיד בעולם. רעייתי ע"ה סיימה את תפקידה ב-20 שנה". נוכחים ששהו בחדר מספרים כי הוא לא שכח אף בשעה קשה זו להודות לבני המשפחה, שבאו לעזור בבית החולים. "היה זה בית-ספר לאמונה", סיפר בהשתאות אחד הנוכחים. "אין דרך אחרת להסביר את זה. אתה רואה מול העיניים מה לימוד התורה עושה לבן-אדם".

ר' מרדכי לא היה היחיד. אמו של הבחור-החשוב לוי-יצחק אמדדי ז"ל מיבניאל, קידשה שם שמים כאשר סיפרה ברדיו: "אני רגועה בשביל הבן שלי. אני יודעת שהוא עלה למקום מאוד גבוה בשמיים".

בטוחני כי במילים דומות קיבלו את הבשורה בני המשפחות של ארבעת ההרוגים הנוספים (וכדי לא לחטוא חלילה בחטא 'אגד' במודעת-האבל שפרסמו, נכתוב את שמותיהם: המחנכת הדגולה לאה מלמוד ע"ה והבחורים החשובים ישראל ויינברג ז"ל, יעקב-מאיר חשין ז"ל, אהרן-מרדכי כהן ז"ל). בני-המשפחות כולם גדלו מגיל אפס על אמונה זכה וטהורה. לא בכדי, בחר בהם הקב"ה לעלות אליו. 'בקרובי אקדש'.

איפה ישנם עוד בעלי-ייסורים איכותיים, שבמקום לצעוק ולחפש אשמים-אנושיים, מקבלים עליהם דין שמים באהבה ומחפשים במה ניתן להתחזק?

למרבה הצער, מי שפתח רדיו חרדי למחרת בבוקר ולמחרתיים, שמע קולות אחרים לחלוטין. לשיעורי האמונה לא היה כל זכר. הנושא היה אחד: כיצד ניתן היה למנוע את התאונה הטראגית? מומחי-תנועה, שוטרים ומתנדבי הצלה, עלו לשידור וניתחו מכל זווית אפשרית את מסלול הנסיעה, מבנה האוטובוס ואופי נהגי התחבורה הציבורית בישראל.

2.
קוראיו הנאמנים של מדור זה, בוודאי כבר יודעים כי כותב השורות מעולם לא זכה לפגוש את סבו וסבתו מצד אביו שליט"א. הם נהרגו בשיא פריחתם, יחד עם שני ילדיהם הצעירים, בתאונת דרכים בהצטלבות עם רכבת, בדרך הביתה.

שנים אחדות לאחר מכן, פנה פרופ' יחיאל (סיריל) דומב ז"ל לבני משפחת קוק וסיפר להם על השלמת פיתוח של גלאי חדש לחשיפת נהגים עבריינים, פרי מחקר בן שנים ארוכות. הוא הציע בהתרגשות להנציח את הגלאי לזכר מורו ורבו, סבא הגאון רבי שלמה הכהן קוק זצ"ל, הרב הראשי ואב"ד רחובות. פרופ' דומב הופתע לגלות כי אחד מבני-המשפחה מתנגד נחרצות ליוזמת-ההנצחה.

"המלחמה בתאונות הדרכים חשובה לעין ערוך", הסביר המתנגד, "אבל הנצחה כזו סותרת את האמונה שבניתי לעצמי מאז האסון. לאורך כל התקופה החדרתי לליבי כי בראש השנה תשל"ב נגזר שאבא ואמא ושני האחים שלי ייפטרו מן העולם בלילה הרביעי של חנוכה, גם אם יישבו בבית וידליקו נרות, בלי קשר לתאונת-דרכים זו או אחרת. ועכשיו, מה? אם נקשור בין הטרגדיה שלנו לבין המלחמה בתאונת הדרכים, עלולה לחלחל לתוכנו המחשבה שמא היה אפשר לכאורה למנוע את התאונה והכל קרה בגלל חוסר זהירות?".

כל מי שהשתתף אי פעם בשיעור ביסודות האמונה, מכיר את הכלל: "הכל גזירת עליון, אבל חובתנו לנהוג כאילו לא נגזרה הגזירה ולנסות למנוע אותה".

כדרכם של יהודים טובים, ננסה לדון לכף זכות. אף אחד מעורכי העיתונים והמהדורות מאנ"ש לא כינס השבוע ישיבת מערכת והעלה את שיקולי האמונה מחד והזהירות מאידך. אנשים עסוקים לעבוד, להתפרנס. בשוליים נמצאו כמה נערים המחוברים למוקדי-נייעס, שכל אחד מהם הופך ל'תחקירן' בכיר לעת מצוא. בהתלהבות-נעורים הם ניסו למצוא עוד בדל מידע אודות שאלות הרת-גורל, כמו: מי ניסח את מודעת-האבל של חברת 'אגד'? האם מדובר בכותב אחד או בשני כותבים שפעלו בצוותא? השאר היסטוריה.

3.
ספר התורה שבירושלים שבין החומות, שרוי בצער. הגאון רבי אביגדור נבנצל, מרא דאתרא דירושלים העתיקה, יושב על כסא נמוך בביתו ברחוב בתי מחסה, בירידה האחרונה לפני המקום שבו עולות התפילות ולא זזה ממנו שכינה; יושב ומבכה על פטירתה הפתאומית של רעייתו, הרבנית שפרה ע"ה, 'אישה גדולה'. המנחמים מאפיינים היטב את המגוון הסובב תדיר את הרב נבנצל: מכל החוגים והעדות. לצידו יושב גיסו, אחיה של הרבנית, הגאון רבי אריה פינקל, ראש ישיבת 'מיר' במודיעין עילית. משפחה של נסיכים, נסיכי ממלכת התורה.

ר' אביגדור יושב כפוף. אבלו ניכר על פניו. הוא מרבה לשתוק. מפעם לפעם, ניתן להבחין בדמעה רותחת הזולגת על לחיו, אך כדרכו בקודש, כל מילה שלו - פנינה.

השיחה עם אחד הרבנים נסובה סביב שאלת המנהג: כלום כהנים נושאים כפיים בבית האבל? נחלקו הפוסקים בנדון. ספרדים ואשכנזים. ירושלמים ואבלים היושבים שבעה מחוץ לעיר-הקודש. הדעות חלוקות - לכאן ולכאן. בתום הדיון ההלכתי, מפטיר ר' אביגדור במעשה אופייני המהווה עדות נוספת לכמיהתו התמידית לבניין בית המקדש.

"פעם", מספר מי שמכנה את עצמו באגרותיו 'צעיר הלוויים', "נהג כהן הסיע אותי לבית הקברות והמתין לי בחוץ ברכבו. אמרתי לו: 'עכשיו באנו למקום שלי מותר להיכנס ולך אסור להיכנס. אני מאחל לך שבקרוב נבוא למקום שלך (ככהן) מותר להיכנס ולי אסור להיכנס..."

4.
המקום ינחם אותם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא יוסיפו לדאבה עוד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!