"סבא, היום זה ה'שלושים' - מתגעגעת אליך כל הזמן"

לפני שבע שנים איבדתי את הסבתא האחרונה שעוד היתה לי. אישה מדהימה, שלא צריכה היתה לדבר איתי כדי לדעת מה עובר עלי. אישה נדירה מדור שהולך וכבר לא ישוב. כששאלו אותי בת כמה היתה, ועניתי 86, קיבלתי תגובות של הרמת גבה. נו מה את מצפה? היא היתה זקנה... חוץ מזה שזאת "רק" סבתא.

אני, לעומת זאת, לא הצלחתי להבין אותם. דווקא משום שהיתה מבוגרת, והכרתי אותה מיום היוולדי, היתה היא עבורי כמו דמות שתהיה איתי לנצח. ככל שחלפו שנים, כך היה לי ממנה יותר. ולאבד דמות כזו, קשה בכל קנה מידה. כמו לאבד אמא!

עד היום היא חסרה לי. הקול שלה, הניגונים הפולניים, השיחות, הביקורים. היא חיה בלבי ולא עוזבת. הרבה פעמים אני רואה אותה בעיני רוחי ופשוט מתגעגעת אליה – לא מבינה איך הלכה לי כך באמצע החיים.

כשראיתי את הפוסט של אורית שוהם-ראבד, שנכתב ל'שלושים' של סבא שלה, היום, נזכרתי ברגעים האלו שהתמודדתי עם שאלות של אנשים, מה את לוקחת פטירה של סבתא – כל כך קשה. פתאום הרגשתי שיש מישהי שלמעשה מבינה אותי כל כך, וזה הציף בגעגועים.

בוחרת לצטט לכן את הפוסט שנכתב היום, ולפניו פוסט שנכתב יום אחרי הפטירה, של הרב ירחמיאל ראבד.

"סבא.
אתמול עלית לעולם שכולו טוב.
טוב כמוך.
לא אשכח את הטוב לב שלך.
לא אשכח את הענווה שלך.
לא אשכח את הצחוק המתפרץ.
לא אשכח את סבא החזק שלי.
לא אשכח את החיוך התמידי.
לא אשכח את ההערכה והכיבוד כל אדם.
לא אשכח את כל הארוחות בחגים ושבתות במחיצתך.
לא אשכח את השקט והשלווה שלך.
לא אשכח את האוטו הירוק.
לא אשכח את המקום הקבוע שלך בכולל.
לא אשכח איך הבנות שלי-הנינות שלך אהבו אותך.
לא אשכח אותך. סבא. יהי זכרך ברוך".

"השלויישים
בלילות עליך חולמת
סבא שלי לתפארת.
בשולחן עמוס כל טוב יושב בראש
ובקולו מרעים קידוש מתוק.
נזכרת בחיבוק ונשיקה לכל נכד ונין
קבלת פנים ממך היה רגע מקסים.
האופניים,האוטו הירוק,המגרות המסודרות,כלי העבודה, הזכרון הפנומנלי, החיוך והצחוק המתגלגל,השקט והשלווה-זה סבא שלי,שהלך בלי שוב):
מבטיחה לך סבא,על סבתא נשמור
כמו שאתה תמיד דאגת לה המון.
אוהבים אותך כל הצאצאים
ואליך מאוד מתגעגעים
לא נשכח אותך לעולם,
יהי זכרך ברוך וקיים!
שלך בדמעות, נכדתך הבכורה, אורית".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!