מחלת הנפש הגלותית של הרב גרילק

ביום בו יבואו לכתוב את ההיסטוריה של התקופה בה אנו חיים, כשיבקשו לדעת מדוע ולמה יהודים כה רבים נרצחו ועם ישראל נמנע מלנקוט את הפעולה המתבקשת של הכרעת האויב וסילוקו מארצנו, יופתעו ההיסטוריונים לגלות, כי התשובה לשאלה זו אינה מצויה בקרב חוקרי תולדות הצבאות והאסטרטגיה המלחמתית, כי אם בקרב חוקרי הפסיכולוגיה.

הם יגלו כי חלינו במחלת-נפש לאומית קשה, ושמה "רגשות אשם". ואחד המסמכים הבולטים, אשר יאששו את אותו ממצא, מונח בפני כעת, והוא טורו השבועי של עורך "משפחה" משה גרילק.

מדי שבוע חובט בנו מר גרילק על-מנת שנתעורר לסבלם של הפלשתינאים האומללים. או אז נגלה את המוסר היהודי בתפארתו, כדבריו. השבוע הגדיל לעשות ולא הסתפק במנהגו הקבוע להתחרות בביטאון האנטישמי "הארץ" בתאור מר-גורלם של בני משפחת דוואבשה. השבוע צעד גרילק צעד נוסף במדרון אל עבר התהום המוסרי והעיוורון המונע מאנשים להבדיל בין טוב לרע. עורך השבועון התמוגג מנחת מסיפורו של חייל, אשר חיסל מחבל, ובמקום לשמוח על כך שזכה לחסל את שונאו של מקום ולהגן על חיי אחיו היהודים, לקה בוירוס רגשות האשם והחל לבכות על כך ש"לקח למישהו את החיים" ו"הרג ילד בן 16 שבמקרה החליט להיות מחבל".

אלא לשמחתנו, המציאות בצה"ל הפוכה בדיוק מתאוריו של מר גרילק. כל יום אני פוגש חיילים, וב"ה הם שואפים, מתפללים וחולמים לחסל עוד ועוד מהאויב. מתוך מאות החיילים שבחברון, אין חייל שבאמת חושב כפי שמר גרילק היה רוצה שיחשוב. אני נוהג להעניק מגש פיצה לכל מי שמחסל מחבל, ובמסגרת מבצע זה חילקתי בחודשים האחרונים 120 מגשים. החיילים אומרים לי שחיסול האויב זה הפרס האמיתי, הפיצה היא רק בונוס...

אני הייתי שולח את מר גרילק לעיין בתנ"ך בכדי ללמוד מהו מוסר יהודי (ודי עבור אלו שאינם כה בקיאים לקרוא רק כמה שורות משירת הים, בהן מתוארת מפלת מצרים בצבעים עזים במיוחד – "ירדו במצולות כמו אבן", "תהרס קמיך", "תשלח חרנך יאכלמו כקש", "צללו כעופרת במים אדירים", "תפל עליהם אימתה ופחד" – מישהו רוצה מנה נוספת של "מוסר יהודי"?).

אולם גרילק רואה בדבריו של החייל ביטוי של "הנקודה היהודית החבויה בעמקי הוויתו של כל יהודי שאינה כבה לעולם. זוהי הסלידה משפך דם אפילו של אויבים".

כנראה שמר גרילק דואג לפספס את שירת הים כל בוקר, פן יגרם נזק לנפשו היהודית הסולדת משפך הדם שהזכרנו לעיל. הוא גם כנראה מדלג בפסוקי דזמרה על הפסוקים רוויי הדם – "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם. לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים. לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל. לעשות מהם משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו הללו י-ה" (תהלים קמ"ט). אכן, הדר הוא לכל חסידיו, וסלידה עמוקה בנפשו של עורך "משפחה".

מדובר באיש, אשר הלך להתחכך במרצחי אש"ף במסגרת יוזמת ז'נבה, וזוהי אותה מחלת נפש שהעלינו מהגלות הארוכה – רגשות אשם. רצים להתחבק עם רוצחים שפלים, ומעלים על נס חייל שנגוע אף הוא באותה מחלה, עד שגרילק מכנהו "גיבור". המחלה הזו, של רגשות אשם לאומיים, מכרסמת בעמנו מזה זמן רב. רבים חללים הפילה. היא מקננת היטב במוקדי השלטון, בבית המשפט, בתקשורת, בספרות ובאומנות, וכעת רואים שהיא טבועה גם בחלקים מהציבור החרדי ובעיתונות החרדית.

זוהי מחלה יהודית מובהקת, ובכך צודק גרילק, שעמנו מתאפיין באותה תופעה. אולם אין זו אלא תוצאה של הגלות הנוראה, אשר גרמה לנו להיות לעם ללא ארץ, ללא בית, ללא זהות לאומית. ועם ללא ארץ משלו אינו יכול להתפתח בצורה נורמלית, כפי שילד ללא אבא ואמא ובית חם ואוהב אינו מסוגל לגדול בצורה נורמלית. ולכן כאשר גוי חוטף מכה ממישהו, הוא ממהר להשיב לו מנה אחת אפים, אולם כאשר יהודי חוטף מכה מגוי, הוא מיד שואל את עצמו – "מה עשיתי, שגרמתי לכך שזה הגיע לי?".

ובכן, רבותי, חזרנו לארצנו, והגיע הזמן לקבור את אותה מחלה ממארת, המכלה כל חלקה טובה. אויב שקם להשמידנו – עלינו להשמידו, או לפחות לסלקו, ולשמוח בכך. מלאכי השרת לא אמרו שירה, אולם אנחנו צווינו לשיר על מפלת המצרים, ואנו חוזרים על אותה שירה מדי יום ביומו! עם כל התיאורים שגורמים למשה גרילק זעזוע עמוק. זו היהדות, זהו המוסר היהודי!

אני לא יודע באיזו הגדה בדיוק משתמש גרילק בליל הסדר, אולם כל בית ישראל גומרים באותו הלילה את ההלל. ואם התכוון לזה שאיננו גומרים את ההלל בשביעי של פסח, הסיבה לכך מבוארת בגמרא בערכין י. – י:, והיא שאין ביום זה ובכל ימי חול המועד של פסח קרבן מיוחד שאינו ביום הראשון, ואין לזה כל קשר למפלת המצרים. ואמנם במדרש מאוחר, ילקוט שמעוני על משלי סוף רמז תתק"ס, כתוב שזה משום "מעשי ידי טובעים בים", אולם בגמרא בברכות ט: מבואר, כי "מאה ושלש פרשיות אמר דוד, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים, שנאמר: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללוי-ה", ועיין שם במהרש"א שהקשה מגמרא זו על אותו מדרש מאוחר. וכתבו האחרונים לתרץ בכמה אופנים את המדרש, ואף אחד מהם אינו עולה בקנה אחד עם ההומניזם השמאלני של גרילק, אך מה יעשה גרילק עם הגמרא על דוד המלך, גמרא שלא ניתן להזיז ממקומה?

עוד הוא מביא את דברי רש"י בשם חז"ל על הפסוק "ויירא יעקב מאד וייצר לו", שירא שמא יהרג, וייצר שמא יהרוג אחרים. כמובן, שאין מכאן שום סתירה ליסוד שהעמדנו על שנאת האויב, שכן באותו זמן טרם הוקבע עשו לדורות כ"עשו הרשע" ויעקב ודאי רצה שאחיו יעשה תשובה, ואם כן אין כל ראיה מהאמור שם. אולם אחר שעשו נחקק בהיסטוריה כרשע וצאצאיו נעשו לאויבי ישראל, אומר עליו הנביא מלאכי – "ואת עשו שנאתי" (מלאכי א', ג'), ובעובדיה מתוארת הנקמה הגדולה באותם בני עשו, שגרילק סבור שעלינו לחשוש פן חלילה נהרגם – "והיה בית־יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא־יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה א', י"ח).  

לא אלאה את הקורא בשאר "הראיות המלומדות" של גרילק מפי מקורות מוסמכים כמו גולדה מאיר ואיזו שטות שהיא פעם אמרה, ולא בכל מיני ווערטלאך חסרי בסיס או אמרות כנף של אישים מפוקפקים. אציין רק שברוך ה', רוב גדול מקרב חיילי צה"ל זכו להשתחרר מתחושות האשם של גרילק וחבריו, וכשהם מחסלים מחבל, הם ממהרים אלי לממש את "מבצע פיצה", בו מובטח מגש פיצה לכל חייל שהורג מחבל. אותו חייל טיפש שגרילק מכנה "גיבור" כנראה לא הגיע לממש את המבצע. במקום פיצה, הוא יכול לאכול את הלב של עצמו יחד עם גרילק. רק שיפסיקו כבר להאכיל אותנו ברגשות האשם המטופשים שלהם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!