לקראת פיצוץ: קרע ב'יהדות התורה'

בשעה ששערי הברזל במעשיהו נטרקו מאחורי ראש-הממשלה לשעבר, הידק ראש האופוזיציה לשעבר את החגורות בדרך לעוד ישיבת ממשלה משותפת בבירה אירופאית. ניגודיות כה אכזרית שממחישה את הפסוק משפיל גאים ומגביה שפלים, יכולה רק הפוליטיקה הישראלית לספק.

לפני עשור בדיוק הרגיש אולמרט על גג העולם, כראש ממשלה נבחר, מול יו"ר האופוזיציה נתניהו שדרדר את הליכוד ממעמד של מפלגת שלטון לשפל של שנים עשר מנדטים. אולמרט נראה כמי שאינו ניתן לעצירה, נתניהו כמי שאינו ניתן לשיקום. עשור חלף והמציאות עולה על כל דמיון. קדימה התפוגגה כלא הייתה. אולמרט כלוא במעשיהו וממתין בתור לטלפון הכתום כדי ליצור קשר עם העולם החיצון. נתניהו מכהן בפעם השלישית ברציפות כראש ממשלה, וסוגר במצטבר עשור כבעליו של הטלפון האדום.

בציבוריות הישראלית יש לאולמרט דימוי של הגרוע בראשי הממשלה שכיהנו בישראל, אבל בבית המחוקקים יש חברי כנסת שמזכירים את האיש בהערכה – שהם לא מסוגלים להביע כיום כלפי ראש הממשלה. אחד מחברי הכנסת החרדים תיאר השבוע, בניתוח פשטני וחלקי אך מאפיין, את הניגודיות באופיים של המושפל והמוגבה. "אולמרט כראש ממשלה היה איש של מילה, הבטחה אצלו הייתה הבטחה. נתניהו לעומתו, לא מייחס חשיבות למילה שניתנה בעבר. הוא לא ינקוף אצבע לפני שיהיה בטוח שייצא לו מזה משהו בעתיד".

הפוליטיקאי החרדי נזכר בגעגוע לא מוסתר בחוק הישיבות הקטנות שננעץ בספר החוקים, כמו סכין בחמאה, בתקופת אולמרט: "החוק עבר כשכבר היה ברור שאולמרט מקרטע, ולחרדים באותו שלב לא הייתה אופציה אחרת. ובכל זאת אולמרט נלחם כדי שהחוק יעבור בדיוק כפי שהובטח. חבריו הזהירו אותו שזה לא יעבור את מבחן בג"ץ, ואמרו שהליכוד מעולם לא היה מעביר חוק כזה שמעניק פטור מוחלט ללימודי הליב"ה, אבל הוא עמד במילתו ואמר, הבטחתי ואקיים".

דוגמאות נוספות לא חסרות. אולמרט העביר את חוק טל כמובטח, לעומת נתניהו שמרח זמן וברגע האמת זימן ללשכתו את ראשי מאהל הפראיירים ותדלק את המחאה. גפני בטוח עד היום שנשיאת העליון דאז דורית ביניש, פסלה את החוק, על רקע האווירה הפוליטית שנוצרה, בין השאר באדיבות נתניהו. המפגינים שהו במאהל והוא הזיע עבורם בלשכה הממוזגת.

בקדנציית לפיד-פירון, דווקא חוק הישיבות הקטנות שמעניק פטור מלא מלימודי הליב"ה, הפך למבצר היחיד ששר החינוך לא הצליח לפרוץ. מי שסבלו מקיצוצים וחוקים מפלים היו תלמודי התורה המעוגנים במסגרת מוסדות הפטור. כלקח לעתיד, דרשו חברי הכנסת החרדים במשא-ומתן הקואליציוני הנוכחי לעגן את מעמד תלמודי התורה במסגרת חקיקה. הסעיף התווסף להסכם, קיבל את הסכמת המשפטנים ונחתם על ידי הצדדים, אך עד לרגע זה לא קודם – ואפילו תזכיר לא הוגש. "אולמרט קידם חוק הרבה יותר בעייתי בבליץ חקיקתי. נתניהו גורר רגליים בנושא מורכב פחות והתחושה היא שאם לא נאיים זה לא יקרה", אמרו השבוע ביהדות התורה.

יו"ר ועדת הכספים משה גפני, ישב השבוע בחדרו ודיבר על שלושה חוקים שעוגנו בהסכם והעברתם מעוכבת בלי סיבה. "חוק הליב"ה למוסדות הפטור, חוק העדפה מתקנת לחרדים, וחוק הבטחת הכנסה לאברכים".

חוק העדפה מתקנת לחרדים בשירות הציבורי הוא העדות הטובה ביותר לסחבת ומריחה ללא סיבה. החלטת ממשלה תומכת אומנם עברה לאחרונה, אולם בהיעדר חוק שאושר בשלוש קריאות – החרדי ידורג תמיד אחרי הערבי, האתיופי ושאר המועדפים לטובה מכוח חוק, הגובר על החלטת ממשלה.
הצעת חוק העדפה מתקנת שהגיש גפני בקדנציה שעברה והוכללה בקדנציה זו גם בהסכם הקואליציוני של ש"ס, אושרה בקריאה טרומית ברוב גדול של 81 ח"כים. בהליך מוזר ולא מוכר החליטה ועדת השרים לחקיקה כי הקואליציה תתמוך בהצעת החוק הפרטית בקריאה טרומית, אך לקראת קריאה ראשונה תידרש תמיכה מחודשת של ראש-הממשלה וסריה של שרים מעורבים. "מאז ועד היום", מתלונן גפני, "החוק מעוכב בלי סיבה בוועדת חוקה, וההתחייבות לא מקוימת, בדיוק כמו בהצעת חוק הליב"ה והצעת חוק הבטחת הכנסה".

חוק הבטחת הכנסה לאברכים אומנם רגיש ציבורית אך ניתן להעברה מיידית. בוועדת הכספים שוריינו השבוע 121 מיליוני שקלים לקרנות סיוע לאברכים ולסטודנטים בשוויוניות גמורה (80 מיליון לאברכים ו-41 לסטודנטים). ההעברה אושרה רטרואקטיבית מתחילת השנה וכלקח מאירועי השבוע שעבר, נמנע יו"ר הוועדה מלנכס קרדיט לעצמו בלבד. על מנת שלא למנוע טוב מבעליו, זה המקום לעשות זאת עבורו, אז שאפו מוישה, שאפו.

תקציב כבר יש. חוק - עדיין לא. טיוטת הצעת החוק הממשלתית להבטחת הכנסה לא מקודמת בוועדת שרים. "מדובר בחוקים שהליכוד התחייב להעבירם אבל כלום לא קורה. אציע לחבריי לא לתמוך בהצעות חוק של הקואליציה עד שהחוקים שלנו יוקדמו או לחלופין להגיש הצעות חוק פרטיות ולהתנות את הצבעתנו בעד חוקי הקואליציה בתמיכה של הקואליציה בהצעות החוק הפרטיות שנגיש", אמר גפני בצהרי יום שני. בישיבת הסיעה, הוחלט לבסוף ללכת עם ולהרגיש בלי. להוסיף ולתמוך בחקיקה הממשלתית, אך לדרוש במכתב נזעם את קיום החוקים. מכתבים לא יעזרו, רק איומים. על התנהגות טובה של שותפיו, ראש הממשלה נתניהו, לא מנכה שליש בלבד, אלא את הסכום כולו.

נגיף הזיקה
מי ששליש מכוחה כבר נוכה בגין התנהגות טובה בערב הבחירות, זו סיעת דגל התורה. מהפגישה שהתקיימה בבני ברק בין דגל לשלומי אמונים עדיין לא נולדו הסכמות שיביאו לסיום הסאגה בחינוך העצמאי ומשבר הנורבגי שנשרך בעקבותיה.

בסיור ביבנה שסימל את קץ החרם המגומגם על המחוז החרדי נשאל סגן שר החינוך, להיכן נעלם ממלא המקום הרב שוורץ.

"הוא בדרך", השיב פרוש, "הוא בדרך".

ואכן, על מה שקורה בין דגל התורה לאגודת ישראל ניתן לומר 'איכא דרכא אחרינא'. תופעת המחוז החרדי והחיכוכים שמסוקרים כאן מדי שבוע הם סימפטום לנגיף הזיקה שהחברים נדבקו בו, אחד אחד. כשליצמן תוקף את הגמגום של החינוך העצמאי בסוגיית המחוז החרדי, הוא מתכוון לערער על עצם הלגיטימיות של 'הנהלת נובוטל'. כשגפני מדבר בלי הפסקה על פקידים במשרד החינוך שמתנהגים כאילו שי פירון עדיין חי וקיים (פוליטית), הוא לא סתם מותח ביקורת אלא קורא תיגר. כשפרוש מפנה את האצבע לעבר פקידי האוצר, הוא מתכוון בכלל לוועדת הכספים. לכל אמירה לגופו של עניין לכאורה, יש זיקה ברורה לאיזשהו מוקד בעירה.

בין גפני לפרוש התגלע לפני שבועיים עימות חריף שתוכנו לא דלף, עד עתה. חברים בסיעת יהדות התורה סיפרו השבוע בלחש, על חילופי דברים קשים בין גפני לפרוש. יו"ר ועדת הכספים בשלו, מצליף פעם אחר פעם בפקידי משרד החינוך שממשיכים ליישם את מדיניות פירון. פרוש לא משיב בקולו, אך שפת גופו מדברת בעד עצמה. בישיבת הסיעה, גם פיו דיבר. פרוש הצביע על מה שהוא הציג כשרשרת של מחדלים, ובמרכזם עיכוב הצעת חוק הליב"ה, שפרוש דרש להעבירה בשעתו במסגרת חוק ההסדרים.

כשגפני הגיש שאילתא לשר החינוך בעקבות תחקיר ערוץ 10 על התנכלות למוסדות חינוך ערביים במזרח ירושלים, פרוש עלה על הדוכן להשיב בשם השר. גפני ציפה שפרוש ישתף פעולה עם הנוסחה שהוא אימץ בוועדת הכספים: דבר על מצוקת הערבים, ואת המסקנות המטיבות, דאג ליישם גם כלפי החרדים. רק שלפרוש הייתה את התשובה שלו. במקום לדבר על מחדלי משרד החינוך, הוא הסביר כי הפקיד האחראי שעושה לערבים את המוות (תקציבית, תקציבית), הוא בכלל איש האוצר. המסר היה ברור: עם פקידי מדינה צריך לדעת להתנהל בחכמה, אך לפני שאתה מצביע על מחדלי המשרד בו אני מכהן כסגן שר בלבד, בוא נדבר על ההצקות של פקידי האוצר, שאימתך כיו"ר ועדת כספים מוטלת עליהם הרבה יותר.

פרוש נוצר את לשונו למרות הטענות שתקועות בגרונו, נכונות להתפרץ בכל רגע. אם הזרם יגבר והסכר ייפרץ, יישמעו פנינים גם בנושאים נוספים ובראשם פרשת הכותל הרפורמי. בשבוע שעבר הרב הראשי לישראל, הגר"ד לאו, השמיע קול ברור ונחרץ נגד ההסדר. בניגוד לרבנים ממלכתיים אחרים עם משקעי עבר שנתפסים אוטומטית כמי שנגועים ב'נגיף הזיקה' שהוזכר לעיל, הרי שלרב הראשי המכהן, אין שום אינטרס נסתר לפסול את ההסדר, ודעתו לפיכך צריכה להישמע בהתאם. מה חבל שהחברים בש"ס וביהדות התורה לא עשו זאת מלכתחילה.

לעמדת הרה"ר, שותפים גם ח"כים מאגודת ישראל. פרוש ועוד כמה חברים ביהדות התורה מספרים כי לא שותפו בהליך קבלת ההחלטות. "אמרו לנו שהרב אלישיב, הרב עובדיה והרב וואזנר תמכו במהלך", סיפר השבוע ח"כ ביהדות התורה, "על המועצה הרפורמית שהוקמה, שמענו בתקשורת אחרי אישור הממשלה". אחדים מחברי הכנסת (לא קשה לנחש מי), הצביעו השבוע על קשר ישיר וברור בין מינוי המועצה הרפורמית בהתנגדות פומבית והסכמה שקטה, לבין פסיקת בג"ץ שמחייבת את המועצות הדתיות לאפשר לרפורמים להטביל במקוואות. "כבר ראינו בפסילת חוק טל שבג"ץ פוסק על בסיס האווירה הציבורית המתאימה", אומר ח"כ אגודאי בנאום 'אני מאשים' נטול זהות.

הבעת ביקורת על אחרים לאחר מעשה, הייתה מאז ומתמיד המעש האהוב על נציגינו הנאמנים. "אין כל קשר בין הדברים", מגיב גפני לתאוריה שנכתבה, הודפסה והופצה בעיתון 'הפלס', "הרי הפסיקות הגרועות ביותר של בג"ץ ניתנו בכלל בתקופת מרן הרב שך ומרן הרב אלישיב".

כל האמור לעיל, לא בא אלא כדי להמחיש שאם תיבת הפנדורה תיפתח, סיפורי המחוז החרדי ומשרד החינוך יהיו רק המתאבנים. בינתיים, פרוש שומר על זכות השתיקה ומסרב להיגרר לעימות חזיתי, מול חבריו בדגל שמנסים לחנך ומול פקידי משרד החינוך. את הלקח האישי שלו פרוש למד בקדנציה הקודמת כסגן שר חינוך. בפרשת עמנואל הוא התעלם מתפקידו הממלכתי והקים מאהל מפלגתי ברחבת כלא מעשיהו, ששב השבוע לכותרות במחזוריות קבועה. כולם היו תומכיו. גפני, מקלב, ליצמן ובעיקר מוזס עשו שם שעות נוספות.

למחרת הקמת המאהל, הכותרת הראשית בידיעות אחרונות הוקדשה באהבה ליקיר העיתון, שר החינוך סער, שהניח לסגנו פרוש לרמוס את חוקי הממלכה. סער התקשר בזעם בשעה שכמה עיתונאים וביניהם החתום מעלה ישבו במאהל לצידם של פרוש ומוזס, והאזינו לשברי השיחה. "אתה לא רק חבר כנסת מטעם יהדות התורה אלא סגן שר חינוך", אמר סער לפרוש, "כשאתה מקים מאהל נגד החלטת בג"ץ בנושא חינוכי אתה פוגע בי".

פרוש השיב בדיפלומטיות שאת המאהל הקימה סיעת יהדות התורה, וכי הוא יושב במקום בצוותא עם חבריו. "אני מתנהל איתך בהוגנות ומצפה שזה יהיה הדדי. מה שאתה עושה פוגע בי ויהיה לזה מחיר", השיב סער. מוזס שישב לצידו של פרוש במשך כל השיחה, נהנה מההצגה והביע תמיכה בלתי מסויגת: "יפה ענית לו, כולנו איתך", אמר מוזס בחמימות האופיינית לו. אמר וקרץ בעינו.

בחג הסוכות שלאחר פרשת עמנואל, למד פרוש על בשרו מהי תמיכה סיעתית מהודרת. בשעה שפרוש המשיך לשלם טבין ותקילין על פרשת עמנואל ונותר מחוץ לסוכת המשרד בהוראת השר, הוזמן שר החינוך סער כאורח מרכזי ל'אושפיזא' של חסידות ויז'ניץ. הלקח נלמד ובסיבוב השני שלו במשרד החינוך, פרוש לא ממהר להשליך אתרוגים על השר והפקידים.

אנחות בתחבורה
עבור משפחה חרדית ממוצעת, הנסיעה בתחבורה הציבורית אינה רק איכות חיים, אלא החיים עצמם – אם להשתמש במינוח שטבע בשעתו ראש-הממשלה. לא צריך לנסוע מדי יום בתחבורה הציבורית. די לחלוף על פני התחנות בריכוזים החרדיים כדי להבין את גודל המחדל. מספיק להבחין בנוסעים שנדחסים בתחנות, בשעטה לעבר דלתות האוטובוסים שנפתחות, ונסגרות - רק כאשר לא נותר ס"מ פנוי לעמידה.

התחום הזה, נוגע בעצב הרגיש של כולם. הוא רלוונטי לבן הישיבה ולתלמידת הסמינר (בלי הפרדה), לאברך שנוסע לכולל ולאם שמפזרת את ילדיה וממהרת לתחנה כדי להגיע באיחור סביר לעבודה. זה מתעצם בערבי ובמוצאי שבתות. הנשמה היתירה לא יוצאת בהבדלה, אלא בשעת ההמתנה בתחנה.

אם תשאלו חרדי ממוצע מה טורד את שגרת יומו, התחבורה הציבורית תדורג באחד משני המקומות הראשונים. התקציב למוסדות ידורג אי שם בתחתית הרשימה. מצוקת הדיור מהותית יותר, אך מורגשת פחות. כמוה כהצבת האיום האיראני הערטילאי מול טרור הסכינים שמפר את שלוות הנפש, מדי יום ביומו.

ועכשיו תשאלו, מה מכל זה נכלל בנייר הלקמוס של הנציגות החרדית? האם מצוקת האזרח החרדי הקטן, באה לידי ביטוי בהסכמים הקואליציוניים של יהדות התורה וש"ס? התשובה כמובן היא, לא ולא – לשתי השאלות. יש הרבה דיבורים על תקציבים (שמועברים בוועדת הכספים) וסטטוס קוו (שנותר על הנייר). כמה מילים על מצוקת הדיור בלי לפרוט זאת לדירות ובניינים, ואף לא מילה על מצוקת התחבורה הציבורית.

המועד היחיד בו דואגים הפוליטיקאים למערך ההיסעים החרדי, בפרטנות מעוררת השתאות, הוא יום הבחירות. אהה, בין לבין יש אומנם כמה צדיקים, לא בסדום אלא במירון. השאטלים למירון בערב ל"ג בעומר תופסים קצת נפח תקשורתי, עד להדלקה בשנה הבאה.

וזה לא שאין מה לעשות. סעיף קואליציוני שישים את התחבורה הציבורית במרכז, יקצה תקציבים, וישפר תקני בטיחות שכמעט ולא קיימים – יתקבל בברכה בכל שכבות האוכלוסייה. רפורמת רפואת השיניים של ליצמן היא דוגמה מצוינת לנכונות התזה. הציבור החרדי הוא גדול הנהנים מהיוזמה, אך ההורה החילוני שנהנה מהרפורמה באותה מידה, לא פותח פה.

הנוסחה של ליצמן חייבת לשמש מודל פעילות. אפשר להעביר כספים בסכומי עתק לשיפור איכות חיי התושב החרדי, מבלי להיתפס כסחטנים. הציבור החרדי משתמש בשירותי התחבורה הציבורית יותר מכל ציבור אחר, אך שיפור התנאים, יביא לכך שגם הסטודנט החילוני בדרך לאוניברסיטה העברית, ומסעודה מבאר שבע בדרך לשוק, יברכו ולא יקללו.

אז נכון שגם כיום יש חריגים – לטובה. ברמה המקומית, ראש עיריית ביתר עילית מאיר רובינשטיין, זכה לאחרונה לצל"ש בתחקיר ערוץ 2, ונבחר כפוליטיקאי היחיד בישראל ששם את הסדרת התחבורה הציבורית בעירו, על סדר יומו. צריך לומר מילה טובה גם על ראש עיריית אלעד ישראל פרוש שלוקח אחריות על הסדרת התחבורה בעירו. כביש גישה נוסף לעיר נסלל בימים אלו, ואחרי מאבק ממושך, החברה שמספקת את שירותי התחבורה הציבורית בביתר עילית, תספק בקרוב שירותים גם באלעד.

ברמה הארצית, ח"כ מוישה גפני דאג בעבר להנחות עבור תלמידות סמינר בתחבורה הציבורית ובימים אלו פועל מול האוצר ומשרד התחבורה להחלת ההנחות גם על בחורי הישיבות (ברכבת זה כבר אושר, באוטובוסים, ייקח קצת זמן). זר הפרחים הטרי, מגיע כמובן לדרעי שהפחית לפני שבועיים את מחירי התח"צ (כאשר ראש הממשלה דאג לעצמו ליח"צ).

ועדיין יש מה לשפר והרבה. לא רק בסוגיית ההנחות, אלא גם במה שנוגע לאנחות. הדוחס, תת-התנאים, היעדר הבטיחות וההשפלות היומיומיות שחווה כל משתמש בתחבורה הציבורית, אינם גזירת גורל. בימים של חשבון נפש ציבורי, מותר לחשב גם רווח והפסד פוליטי. ישראל כץ אומנם יתקע מקלות, וראש-הממשלה יעוט על הקרדיט, אך הפוליטיקאי שיגיע ראשון לתחנה ויעלה על הגלגל – ייזכר בתודעה הישראלית והחרדית כמי שתפס את ההגה בזמן. לכו תשאלו את יענק'ל ליצמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!