אפידורל - כן או לא?

בתור דולה ומדריכת הכנה ללידה, אני נשאלת תמיד בפרץ של סקרנות - ואת? ילדת עם אפידורל או בלי? השאלה הזאת מלווה בסיפורים שהשואלת מספרת לעצמה בראש – או בחמלה על יולדת מסכנה שכורעת על ארבע בזמן ציר ונושמת תוך כדי טלטולי אגן, אוי מסכנה... ואו לחלופין, אם ילדת עם... אז את לא מספקת את הסחורה?

אז הנה כמה ההגיגים שלי בנושא:

הגיג א'
כמדריכה ללידה, מחובתי להסביר את היתרונות והחסרונות באפידורל. את אופן הפעולה הפולשנית, את הסיכונים הכרוכים בה ואת האלחוש המורגש לאחר הצלחת הפעולה. מכאן, ההחלטה היא בידי היולדת בלבד, ואין לי שום מניע לגרום לה להחליט כך או אחרת. ההחלטה של היולדת אם לקחת אפידורל או לא - לפעמים תלוית תרבות, ולעיתים תלויה בהרגשת האישה באותו רגע של הכאב. נתינת המידע ליולדת זה תפקידי, לקחת או לא לקחת - זה כבר ענינה של היולדת ברגע האמת.

הגיג ב'
אני מופתעת לעיתים, שנושא האפידורל הפך למרכזי כל כך במעגל ההיריון והלידה. אישה מספרת שהיא בהיריון ומעדכנת על מצב הבחילות, מיד שואלים אותה- ומה? תלדי עם או בלי? ממתי האפידורל הפך לנושא מרכזי ומוקד לדיון הדוחק הצידה את הסיפור האמתי - העוצמה של היולדת מעצם היותה יולדת... אמא.

הגיג ג'
כמה מאתנו חיים עם מיקרוגל בבית? אנחנו בתרבות אינסטנט, ואם צריך לחמם את המנה חמה 3 דקות זה כבר ממש זמן ארוך לחכות. כואב לי הראש? אולי מנוחה, שתיה, אולי על רקע של מטרד נפשי אז נקשיב פנימה? מה פתאום, ברור שאקמול. וככזה גם האלחוש האפידוראלי - תואם את אורח חיינו.

הגיג ד'
למה בעצם ללדת בלי אפידורל?
זה לא פשוט להיות פשוט, ככאלה ששואפים לפשטות, לאמת, מטבע ההיריון שבסוף מגיעה הלידה -ולגוף ולנפש יש כוחות להתמודד עם התהליך, וגם עם הכאב. רצון לחיבור אמתי לתהליך ולמה שיוצא בסופו. כמאמר השיר הנפלא - "בהתחלה זה כואב - אחר כך יוצא החוצה..."

הגיג ה'
איך זה ללדת בלי? אהיה אמתית אתכן – מאוד קשה.

ללדת בלי משכך כאבים - זוהי אמונה. אמונה בעצמי, אמונה בגופי, אמונה בלא לאבד שליטה, אמונה בזרימה של התהליך, אמונה בלהפקיר את עצמי לצירים - אבל לשלוט בהם.

מעל לכל - אמונה בקדוש ברוך הוא שהוא כאן איתי. לידה=ליד השם. נותן לי כוחות להתמודד.

בהתחלה אפשר לחיות עם הצירים. שעות אחדות של התרגשות לנוכח ההתכווצויות הקלילות - ואז מתחילים הצירים להראות את נוכחותם, אנחנו כאן כדי להישאר. אני עדיין עומדת מול העוצמה, מול ההוד, נושמת וגולשת עם הציר החזק אל המקום אליו אני נכספת - לחבק את התינוק שלי.

אט אט הגלים של הכאב הופכים למשברים - ובלב סערה אדירה ומסחררת, לנשום?

אין לי מושג מה מנסים לומר לי הקולות של האנשים הסובבים אותי. להרפות את הגוף? אין לי כלל גוף, אני רק כאב אחד גדול, ענק... ורחם שמתכווץ, ומכאיב, כל כך מכאיב, עד שאני מרגישה מתפוצצת.

ואז אני מתפוצצת. הבזקים של כאב, ברקים ומיליוני הדי התפוצצויות, ובתוך כל הערבוביה פתאום יש לי דחף ללחוץ, הכל מתערבב. האור והחושך, הכאב והאהבה, ואני לוחצת וכואבת ואני מעבר להרגשה המוחשית ומעבר לזמן.

עד הבכי הטהור שבוקע.

ולפתע, הכל פוסק. הכאב והחושך, הבלבול והבכי.

והגוף המונח עלי - שכה ציפיתי לו, מביט אלי – שלום, חיכיתי לך המון. ואני חובקת חיים חדשים.

הגיג ו'
אז לא משנה מה תהיה ההחלטה - היא חייבת להתקבל ברגע האמת, בתוך חדר לידה. אל תבואי לעולם עם מוסכמויות. תני לגוף שלך לבחור, תני ללב שלך להגיד. ומה שתחליטי, לעולם אל תתחרטי. זו הבחירה הנכונה של רגע האמת ואינה מעידה עליך כלום.

חבקי את עצמך. מגיע לך.

הכותבת הינה דולה ומדריכת הכנה ללידה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!