במבט מהאוטובוס הייתם נפלאים - אבל

23 שעות אחרי ואני בדיוק באותו מקום. כביש 1 ליד גשר שעלבים. חושב על המשפחות שאמש במקום הזה נחצו חייהם לשנים, מה שהיה לא ידמה למה שעוד יהיה.

עוד יום הדרכה מפרך הסתיים לו בכותל המערבי, נפרדתי מלוחמי נחשון ומלא סיפוק הגעתי לצומת בר אילן. אני אוהב לנסוע בתחבורה ציבורית. מאז שהשתחררתי מהצבא גיליתי עולם מופלא של תח"צ נגישה. אפשר לקטר עליה עד מחר, אני מרוצה ממנה, מעדיף אותה על פני נהיגה עצמית. זמן תח"צ זה זמן לישון, להכין שיעור בתנ"ך, להכיר בני אדם חדשים או סתם לבהות בנוף.

קו 426 מירושלים לפתח תקווה נוסע במסלול מקביל ל-402 של בני ברק. אני מכיר את שניהם, משתדל לנסוע בראשון אך זה השני משמש לי לעיתים קו חילופי. גם אתמול הם הגיעו בזה אחר זה לתחנה ונסעו זה אחרי זה עד הרגע המר.

נוסעים. עברנו את לטרון, עוד חצי שעה בבית והנה פקק. במרחק מה מנצנצים אורות אדומים. זה נראה כמו עבודות בכביש. ואז בקבוצת הווטסאפ מדווחים על תאונה ברמלה. אחר כך כותבים שהיא בכביש 431. זה לא מה שאני רואה, הרי אנחנו בכביש 1.

אך מרגע לרגע הידיעות מתרבות ואני מתחיל להבין שזה כן זה. המרחק בינינו אולי 400 מטרים.
לרדת? בשביל מה? בשביל לומר שהייתי ראשון בזירה? ממילא יהיו אחרים שיאמרו שהם היו ראשונים בזירה.

לעזור? סהדי במרומים שאני לא יודע לעזור. את קורס החובשים סיימתי לפני 20 שנה. מאז לא תרגלתי כלום. למה? מפני שברבות הימים אבדה לי היכולת הנפשית להתמודד עם אנשים פצועים, קצת בגלל הגיל קצת בגלל עודף היחשפות למראות קשים. רק השבוע תרמתי את תיק העזרה ראשונה שלי לחובש פעיל שיעשה בו שימוש מועיל. אצלי הוא סתם מעלה אבק.

ואם אגש לשם אעזור או אולי רק אפריע? נזכרתי במשפט הלטיני הידוע: Primum non nochere - פרימום נון נוקרה = כלל ראשון לא להזיק.

מתלבט עם עצמי עוד שניה וקם מהכיסא אל הדלת, ואז בבת אחת שטף של רכבי הצלה נוהר מכל עבר. כעשר ניידות משטרה. מאין צצו? לך תדע. אמבולנסים. רכבי כיבוי. רכבים רגילים שעל גגותיהם צ'אקלקות במגוון קולות וצבעים, אופנועים. הכל מכל כל. חזרתי לשבת במקומי.

ומאז, במשך כשעה וחצי חוויתי את הארוע מהיציע. חוויה מאוד מיוחדת, מעולם לא חוויתי כך ארוע. בעבר תמיד הייתי בתוך האש והדם, כעת אני יושב באוטובוס. אבל ליבי ומוחי שם. אני רואה את החברים חולפים על פני ויודע בדיוק אבל בדיוק מה הם עושים שם. מה הם רואים, מה הם שומעים, ואפילו מה הם מריחים.

והנה מגיעות ידיעות על הרוגים. חלקם (לשמחתי) התבררו בדיעבד כאוסף פנטזיות שאנשים רעים המציאו.

ושוב אני מתלבט האם לרדת? אין ברשותי אמצעים, אפילו לא אמצעי זיהוי. האמנם חסרות שם ידים עובדות? אז בשביל מה, בשביל להשוויץ שהייתי שם? הרי רק אפריע לאלו שכן עובדים. מחליט להישאר באוטובוס.

אעזור בדרכי שלי. מסביר בכללי מה הדרך הרצויה לגישה. עונה להמון שאלות בפרטי. מעת לעת ממלמל פרקי תהלים להצלתם - להצלחתם.

ובמבט מהצד זה נראה אחרת. הנהירה לארוע מבורכת אבל חסימת דרכי הגישה מאוד מאוד בעייתית. רכבים נוסעים בשוליים וחוסמים זה את זה. אמבולנסים צופרים. רכב כיבוי נחסם. כולם דופקים את כולם. מעת לעת עובר רכב בנתיב הנגדי. זה מסוכן, אבל אין ברירה. מי שמגיע מת"א שיסע בנתיב שלנו. ממילא הוא חסום. מי שבא מלטרון שיעשה את שיקוליו. בנתיב של התאונה אין גישה. מביט לאחור, פקק באורך 4-5 ק"מ משובץ בהמון רכבי הצלה שתקועים בו. למה לעזזאל? מישהו צריך היה לנהל את זה. לתת הוראות. מי יכנס ומי ישאר בבית. לחסום את מחלף לטרון במקום לשעוט פנימה כדי להיות מיותר בזירה.

לאחר כשעה וחצי הארוע הולך ומתפוגג. עשרות מתנדבים חוזרים רגלית לרכביהם. אבל אז הם מבינים מה עשו לעצמם. הכל פקוק. כולם חסמו את כולם.

למשטרה לוקח זמן רב מידי להתעשת ולחסום את מחלף לטרון, ואחר כך לפנות את כולם ברוורס. לו רק אחת מתוך עשרים הניידות ששעטו קדימה הייתה עוצרת וחוסמת את מחלף לטרון, הכל היה נראה אחרת.

הפקק מתחיל להשתחרר. האוטובוס שלי מתקדם בין הראשונים, חולף על פני התאונה. אני סופר לפחות חמשה עשר אמבולנסים של מד"א עומדים בשוליים. למה? הסתיים הפינוי סעו לשלום. אתם מפריעים לשחרר את הפקק.

הפקק אינו מושג ערטילאי, הוא מורכב מאלפי בני אדם אומללים שממהרים לעיסוקם. מי יודע מה קורה אצלם בבית אליו איחרו להגיע, חלקם אולי מבוגר. אולי חולה. סוללות הטלפונים שלהם אזלו. עם כל הכבוד ויש המון כבוד. השיירה שעמדה שם פשוט גרמה נזק.

ועוד הערה. מה פשר כל הצאקלקות? הגעת למקום הארוע כבה את התאורה. שפע האורות הצבעוניים מפריע לנהגים. הוא מרתק סקרנים. בשביל מה זה טוב?!

ומה באשר לזק"א? אני גאה במתנדבים שעבדו שם. גאה גם באלו שהבינו שנוכחות יתר לא תסייע.
רכבי זק"א הגיעו בנתיב הגישה הנכון, לא ראיתי אותם תקועים בשוליים פקוקים ופוקקים. אשריכם.
הגעתי הביתה. שיעור התנ"ך הקבוע ניצל בדרך נס, ומיד אחריו אני נופל למיטה סחוט.

בבוקר קראתי את הווטסאפ וראיתי את מה שעשיתם כשישנתי. ולבי חצוי. חציו גאווה חציו קנאה.
מחלקכם יהא חלקי. האמנם עשיתי נכון כשנשארתי באוטובוס. נראה לי שכן. בעצם לא יודע.

הכותב משמש כרב קבוצת זק"א בווצאפ

צילום אוירי של התאונה, צילום: דוברות איחוד הצלה

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!