פרפקציוניזם בתפילה - הלוואי שלא יעבור לה

"מה? זה לא יכול להיות", נזעקה בת השמונה למראה גיליון הציונים שאחזה בידיה. זה היה ביום שישי שעבר, יום בו קיבלו הבנות תעודות.

לקחתי לידיי את התעודה, מעיינת עם כל תשומת הלב. אני לא נחשבת לאובייקטיבית, אבל היתה לה באמת תעודה מעולה. כמו שאוהבים לומר, משעממת. אז על מה ההיסטריה?

"לא הבנתי מה לא יכול להיות"? תהיתי בקול, אבל היא רק המשיכה לרטון במושב האחורי של הרכב. "זה לא יכול להיות, זה לא הוגן".

סוף סוף התרצתה והואילה לשתף אותי במה שעובר עליה. "זה לא יכול להיות שבתפילה יש לי רק נאות", אמרה כמעט בבכי. "המורה תמיד אומרת לי שאני מתפללת בצורה מיוחדת, אז איך אין לי ראויה לשבח"? היא באמת לא הצליחה להבין.

קראתי שוב בעיון את התעודה, גיליתי שלושה אזכורים למילה ראויה לשבת, וגיליתי גם הערה מרגשת בכתב ידה של המורה, על התפילה המיוחדת של הילדונת הרוטנת שלי.

ניסיתי ככה בשליפה לנסות למצוא את ההסבר הראשון שישביע את רצונה של בת השמונה הפרפקציוניסטית. זה לא שלא היו לה ציונים מעולים - אבל איכשהו עניין התפילה הציק לה באופן מיוחד. נזכרתי גם אני, בשיחות שלי עם המורה, בטלפון ואפילו באסיפת הורים. "כשהבת שלך יושבת ומתפללת אני פשוט בוהה בה - היא מרתקת". ובכל זאת היה לה "רק" נאות ליד התפילה.
"תראי איזו מורה חכמה יש לך", שלפתי את ההסבר. "הרי המנהלת לא מרשה לתת בתעודה יותר משלושה ציוני ראויה לשבח (הימרתי פה – קיוויתי שזה כמו שהיה אצלנו כשהייתי תלמידה), אז המורה חיפשה דרך גם לתת לך את המקסימום בציון וגם ניצלה את המקום של ההערה כדי לכתוב כמה התפילה שלך מיוחדת ומרגשת. זה בעצם הרבה יותר שווה..."

ובכלל, פתאום נזכרתי בדמותה של המורה שהסבירה לנו שבתפילה אי אפשר לתת ציון משום שמדובר בעניין רוחני שהוא בין התלמידה לבין בוראה, ולכן אין מעלים ומורידים בציונים וכל אחת תשפוט את עצמה... הסברתי את זה גם לילדה ונראה כי נחה דעתה, "נכון", היא הסכימה איתי ופתאום גיליתי שהמורות עדיין עם אותה משנה סדורה בנוגע לחלוקת ציונים על תפילה – ונחה הרוח ונסענו בשלום ובשמחה חזרה לעבר הבית.

ביום שישי האחרון, קיבלו תעודות אצל הבנים. הוא עלה לרכב והגיש לי את גיליון הציונים. אצלו היה קצת יותר מגוון, הוא פחות מתרגש מאחותו ומחליק כל שינוי וציון. "יש לך תעודה מאוד יפה", אמרתי לו והתכוונתי לכך בכל מאודי. "רואים שאתה משקיע ומתאמץ ואפילו הרב כותב בהערה שהוא מתרשם. זה מקסים". הוא חייך בגאווה. לא טרח להתעכב על מדוע ולמה היה נאות או טוב מאוד פחות. היו לו דברים הרבה יותר מעניינים לעשות באותו רגע.

ניסיתי לחשוב לעצמי האם זה אופי, או הבדל בין המינים, או שיש קשר בין העובדה שהוא בכור והיא שניה? כך או כך, שמחתי מאוד שהדבר שהעיב על אושרה הפרפקציוניסטי של בתי, היה ציון על תפילה, וקיוויתי שהתמימות הזאת תלווה אותה עוד הרבה זמן – כמה שיותר. כי החיים מציפים אותנו בכל כך הרבה אפשרויות גשמיות וחומריות, שמי בכלל זוכר להיעצב בגלל ציון בתפילה?
ועם תקווה כזו בלב, חתמתי על התעודות של הילדים, וליוויתי אותם בברכה, לעבר מחצית שניה של השנה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!