מאבקי גפני: גואטה, ליברמן וכל השאר

לא הכול דיבורים
למרות שיש בטור שפרסם גואטה נגד גפני מינון גבוה של הבילות שלא אופיינית גם יחסית לח"כ מתחיל, ההגינות מחייבת לומר שיש לו בהחלט כמה וכמה נסיבות מקלות. ראשית, התקשורת - כולל כותב השורות - הריעה לו על הפרסום של מספר הטלפון שלו לרשות הרבים. כאילו שהוא המציא את השיטה וכאילו שמגיע לו פרס נובל על השימוש בה. שנית, הוא התקבל בתשואות יתר על ידי הח"כים הוותיקים של ש"ס (שיודעים שהם העבר והוא העתיד. כל מי שהיה בתקופת ישי הולך בקדנציה הבאה הביתה) וגם זה העלה לו עוד קצת את המפלס. שלישית וזה הכי חשוב: הוא בא מראש על תקן האיש שיפתח את הפה על כל מי שנוגע בקצה שיפולי ההילה של מי שמינה אותו. כך אמרו לו ביום שדובר בו נכבדות והפכו סדרי עולם כדי שהוא יתמנה.

אז עם כל כך הרבה דחיפות מה יעשה הח"כ ולא יחטא. כלומר: יפתח את הפה מעל ומעבר למה שמותר כלפי מי שהוא לא מגיע לברכיו. הוי אומר שאם גואטה ג'וניור היה עומד לפני איזו שהיא ועדת אתיקה אזי גם השופט המחמיר ביותר לא היה ממצה איתו את הדין. במיוחד בהתחשב בכך שהוא, גואטה, כבר הבטיח לממונים עליו להוריד פרופיל ולשתוק קצת. מקסימום הוא היה יוצא מהועדה עם נזיפה קלה וחודש אחד בלבד של עבודות שירות בבית מורשת מרן. אם וכאשר ייפתח בתחילת המאה הלועזית הבאה.

גואטה יכול אפוא לראות את התקרית כמאחוריו ולעשות כל מה שח"כ בראשית הדרך אמור לעשות: לשבת בוועדות, ללמוד את המטריה, לחרוש את ספר החוקים ולהוביל יוזמות לטובת ציבור הבוחרים. גם הח"כים הכי פרובוקטיביים בכנסת עשו כך. בצלאל סמוטריץ', הילד הנורא של הקואליציה, ישב ושתק כמעט חצי שנה עד שהחל לפתוח את הפה, ומאז הוא לא מפסיק לדבר ולחולל מהומות. על הדרך הוא גם משיג מאות מיליונים בוועדת הכספים לציבור בוחריו.

כמו שהספקנו להכיר את גואטה הוא בהחלט יעשה זאת. אבל הוא לא היחיד שצריך להפיק לקחים מהפרשה המיותרת. מי שצריך לעשות זאת הוא גפני עצמו. (תקציר למי שלא עקב אחרי התפתחות העלילה: בשבת התוועדות לחברי הפלג החרדי של מד"א אמר גפני בבדיחות הדעת שבעוד דרעי וביבי מתווכחים על קרדיטים הוא מעביר מיליונים לישיבות בועדת הכספים. גואטה בתגובה פרסם טור חריף). זו לא פעם ראשונה, וכנראה גם לא האחרונה, שגפני מושך אש על רקע ההצהרות והידיעות שהוא מפרסם בעיתון הבית שלו על הישגיו בועדת הכספים. אין כמעט יום בלי ידיעה המפארת את מעשיו. הוא קורא ונהנה. אבל יתר הח"כים החרדים, כולל הקולגות מש"ס, קוראים ומתפוצצים.

"על אילו מיליונים הוא מדבר?", תוהה אחד מעמיתיו הבכירים ביותר של גפני ביהדות התורה. "הרי הכול כתוב בהסכם הקואליציוני שנחתם על ידי כל חברי הכנסת החרדים. מה שלא כתוב לא קוים. וגם לא כל מה שכתוב קוים. הוא מנכס לעצמו את יישום ההסכם הקואליציוני ויוצר את הרושם שבלעדיו שום דבר לא היה קיים". על הדרך מזכיר אותו נציג נרגן שיש דברים שטרם קוימו, כמו תקצוב תלמידי חו"ל והעלאת התעריף לבני ישיבות לשיעור הגבוה של שנת 2012.

למרבית ח"כי יהדות התורה יש דרך לאזן את מסכת השבחים בעיתונים שלהם. לליצמן יש את המודיע. לפרוש את המבשר. לאייכלר ומוזס אין עיתונים צמודים אבל הם ממילא לא מחפשים קרדיטים בנושאים הרי גורל. האחרון עוסק בדיור, במירון ובמקומות הקדושים והראשון מנהל את מלחמותיו האידיאולוגיות במליאת הכנסת, ומשם זה עובר ישירות לכלי התקשורת העצמאיים.

הזעם אין אונים הוא בש"ס הרואה בעיניים כלות את מדדי הפופולאריות של נציגי יהדות התורה הנשענים, לטענת אנשי ש"ס, על הישגים המשותפים לכוח של שתי המפלגות החרדיות גם יחד. מאחר ועיתון יומי טרם הוקם (המועד האחרון שדובר עליו היה פסח שעבר) והביטאון השבועי לא פורץ מעבר לגבולות המנויים של עובדי רשת החינוך התורנית - אין לש"סניקים את המקום להביא לציבור הרחב את מה שהם מגדירים כהישגים משותפים. הנה אפילו ההישג הפרטי והלא משותף של ההנחות בתחבורה ובמים נספג בדעת הקהל כאילו לא היה ולא נברא.

הבדיחה של גפני על הוויכוח בין ראש הממשלה לדרעי על הקרדיט להוזלת מחירי המים והתחבורה (אגב, גם על זה כתב גואטה טור תגובה עם אבחנות נכונות אבל בשפה לא ראויה. אפילו חנין זועבי לא קוראת לראש הממשלה אדון ביבי), חיטטה אפוא בפצע פתוח. השבוע פורסם סקר של ערוץ הכנסת על מידת ההערכה של הציבור הרחב לפעילות חברי הכנסת. המדד המשוקלל של יהדות התורה היה שנים עשר אחוז והיא מוקמה במקום הרביעי בדירוג המפלגות. המדד של ש"ס היה שלושה אחוז והיא דורגה במקום שלפני האחרון. מי שמכיר את פעילות חברי ש"ס מקרוב יודע שהמדד רחוק מהמציאות. מרגי מנהל את ועדת החינוך לא פחות טוב ממקלב בועדת המדע, ויואב בן צור פעיל בועדת חו"ב הרבה יותר מעמיתו מוזס מיהדות התורה.

הצרה של ש"ס היא שבחיים הפוליטיים מה שקובע זה יותר התדמית ופחות המציאות. ההישגים של ליצמן במשרד הבריאות זוהרים, לבינתיים, יותר מאלו של דרעי במשרד הפנים, והצבעוניות התוססת של גפני בועדת הכספים מאפילה על כל שבעת ח"כי שרי וסגני שרי ש"ס. אפילו ההודעה החודשית הקבועה של סגן השר האוצר יצחק כהן על העברת כספי הישיבות והכוללים - שבלעדיו כמובן היא לא הייתה עוברת - לא מצליחה ליצור כותרת מעבר לראיון, הקבוע אף הוא, בתחנה האוהדת.

ופתאום מגיע גפני ואומר בבדיחות הדעת (אגב, כלל אצבע אומר שתמיד כדאי לאדם לקחת ברצינות את מה שאומרים עליו בהומור) שהוא מביא את המיליונים, ואחרים מתווכחים. בימים כתיקונם זה היה עובר בלי טיפה של תשומת לב ציבורית. אבל כשהימים הם ימי חשבון, והלילות לא באים כלל בחשבון, סף הרגישות של ש"ס לנושא הקרדיטים הוא בגובה העקבים וצריך להיזהר לא לדרוך עליו.

דרעי מודע לבעיה והוא נוקט בסדרת צעדים תדמיתיים מהירים. השבוע הוא הורה לכל ח"כי התנועה הקדושה לפרסם ברבים את מספרי הטלפונים שלהם עם קריאה לציבור להתקשר לבקש עזרה. מי שיתקשר ולא יהיה מי שיענה לו מוזמן לפנות ללשכת יו"ר התנועה. אם היוזמה תצליח היא תוגדר כמהלך השיווקי הפוליטי המבריק של השנה. אם גם זה לא יעזור המסקנה תהיה שהמותג ש"ס הפך לסוג של רמדיה. מותג שנפגע עד שאין לו תקנה. נקווה מאוד שזה לא מה שכבר קרה.

התדמית של גפני
אחרי עשרים ושמונה שנה בכנסת, ואחרי שהוא הוכתר, כמעט ללא עוררין גם עלי ידי הקולגות שלו - למעט יהודי אחד באגודת ישראל - כפרלמנטר החרדי מספר אחד, היה אפשר לצפות מח"כ משה גפני שיישב קצת על זרי הדפנה וייהנה מעמל חייו. שהוא לא יצטרך להוכיח כל שבוע מחדש שהוא עושה מה שהוא צריך לעשות, ושיוריד קצת את מפלס האש והחמה שהוא מנהל את מלחמותיו. שייתן לצעירים ממנו להזיע קצת ולהתלכלך יותר.

אבל גפני של שנת תשע"ו הוא סוער ולוהט אף יותר מגפני של שנת תשמ"ח. הוא שש אלי קרב ולא עובר שבוע שהוא לא מנהל מלחמת כידונים עם מישהו אחר. כאילו מישהו מהעוזרים רשם לו ביומן: סיימנו עם פלוני, צריך להתחיל עכשיו עם פלמוני. לבל יחסר המזג ולבל יהיה רגע אחד של שקט.

זירת הקרב הלוהטת האחרונה של גפני היא עם יו"ר סיעת ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. לליברמן יש מסורת ארוכה של התנגחויות עם הציבור החרדי וכפי שנכתב כאן בעבר הוא הסמן האנטי חרדי של הכנסות האחרונות, יאיר לפיד הוא נער מחמדים לעומתו. אין מילת ביקורת אחת שתיכתב או תיאמר נגדו בנושא זה ולא תהיה נכונה.

הח"כים החרדים למדו כבר לשתוק ולבוז לו. בהיותו שר בממשלה ובעל השפעה מכרעת הוא היה כתובת להתנצחויות. אבל בשבתו ממורמר וכועס בספסלי האופוזיציה מי בכלל אמור להתייחס אליו ולספק לו, באמצעות התגובות שכנגד, את הכותרות שהוא מחפש.

כולם שותקים ובזים, אבל גפני לא. עד לפני מספר שבועות גדול אויביו של ליברמן היה שר הבריאות יעקב ליצמן. החתול השחור עבר ביניהם בתקופת הבחירות האחרונות לראשות עיריית ירושלים. ליצמן תמך בברקת מול דגל התורה ושלומי אמונים (היו היו שני חברים) וגרם ישירות להפסדו של ליאון. ליברמן הכועס נהג לייחס מאז את כל התקפותיו נגד החרדים להתנהלותו דאז של ליצמן. האחרון לא טרח כמעט לענות, והניח לזמן לעשות את שלו. היום אי אפשר להגדיר את מערכת היחסים ביניהם כתקינה אבל היא בהחלט קורקטית. בפרט כאשר את מקומו של ליצמן כאויב העם של ליברמן תפס השותף לשעבר בבחירות לראשות ירושלים משה גפני.

כשליברמן מדבר כעת על גפני נוזל לו הקצף מהשפתיים. הוא משתמש כלפיו בביטויים שאם גפני היה הולך עליהם לועדת האתיקה של הכנסת הוא מרחיק אותו לחודש לפחות. מפני כבוד האכסניה ונקיות הדעת לא נאזכר במה המדובר. נציין רק שיש בתים עם שיטת חינוך נוקשה שאם ילד מדבר בשפה כזאת שמים לו קצת פלפל על הלשון.

ליברמן משתולל על גפני כחיה פצועה מפני שהאחרון דרך לו על הדבר האחרון שעוד נותר לו. בדיון שהתקיים לפני כחודש וחצי במליאת הכנסת עמד ליברמן ופער פיו על הציבור החרדי. הוא כבר עושה את זה שנה ויותר וזה לא מקבל כותרות גם בעיתונות הרוסית. גפני שמע ולא שתק, וזה עוד מילא. מותר וחובה להתנצח מעל במת הכנסת. אבל ברגע שהוא קרא לליברמן ליצן זה כבר היה אובר קילינג. ליברמן הוא המהדורה הישראלית של פוטין, אבל בלי העוצמה. ברגע שפוגעים לו בכבוד האישי הוא לעולם לא שוכח.

נכון לעכשיו אין תג מחיר לפגיעה בליברמן. מה כבר יכול לעשות יו"ר סיעת אופוזיציה עם שישה מנדטים? נאסינג. אבל הגלגל הפוליטי הוא כמו רולטה שנעה ללא הפסקה. עוד שנה- פחות שנה יש בחירות ותשעת המנדטים שיש לליברמן כעת בסקרים הופכים ללשון המאזניים של הקואליציה הבאה. תסריט הגיוני לחלוטין לאור העלייה המדהימה בכוחו של יאיר לפיד שהולך ומצטייר כמי שהשתלט על משבצת האמצע באלקטורט הישראלי. קנאתו גם שנאתו של ליברמן עלולה אז להיות קרדינלית.

בעוד שהתבערה עם ליברמן בעיצומה הבין גפני שהוא צריך לכבות להבה אחרת ומשמעותית יותר שהבעיר בשתי ידיו. בשבוע שעבר הופיע גפני בפני פורום סגור של עיתונאים ומה שהותר להוציא החוצה (אחרי הכיבוד העשיר של משפחת ר.) הוא שפניו לשלום עם הבית היהודי. מאוחר יותר הוא גם אמר את הדברים בפורומים פתוחים אחרים והם הפכו לנחלת הרבים.

המלחמה בין גפני והבית היהודי פרצה לפני מספר חודשים על שני רקעים. הסירוב של משרד החינוך בראשותו של בנט לתקן את כל העיוותים התקציביים שנעשו בתקופת פירון לחינוך החרדי. פרי העיוותים היה התוספת לתקציבי החינוך הממ"ד שטבל בשומן עד למעלה מראשו. הזירה הנוספת הייתה תקציבי החטיבה להתיישבות שווסתו כולם לישובי יו"ש הד"לים ושאר צרכים של הציונות הדתית לאומית.

מה קרה בינתיים? לא הרבה. גפני השלים עם אבדן תקציבי החטיבה להתיישבות, והכספים לחינוך החרדי החלו לחזור לאיטם. בנט מצידו החל לפזר הצהרות ידידותיות כלפי הציבור החרדי, ונוצרה איזו אווירה של גלסנוסט. גפני הבין כנראה שגם אם המלחמה שלו הייתה מוצדקת הוא לקח אותה לפסים קצת יותר מדי מתלהמים. המלחמה האישית שניהל נגד הסמוטריצ'ים והמתנחלים לוותה בביטויים קשים עד פוגעניים. אם לפחות זה היה מביא תוצאות מרשימות אז הצר היה שווה בנזק ערעור היחסים הקואליציוניים. אבל אחרי שהכסף עבר להיכן שעבר מה שנותר זה רק המשקעים. נאה ויאה שעכשיו לפחות הוא מנסה למחוק אותם.

כל המלחמות והמאבקים של גפני יצרו לו תדמית הפוכה מזו של עמיתיו מש"ס. בעוד שהם צוללים בסקרים הציבוריים אך זוכים לאהדה ביחסים הבין מפלגתיים, גפני מזנק בסקרי דעת הקהל אך זוכה לביקורת פנימית חריפה בתוך המפלגות החרדיות. הגיעו הדברים לידי כך שלאחר פרסום הטור הפוגעני והמיותר של גואטה ניגשו אליו מספר חברי כנסת מיהדות התורה ובלי שאף אחד יראה לחשו על אוזנו דברי עידוד ותמיכה. וממש לא קשה לנחש במי הדברים אמורים.

ביהדות התורה עוד זוכרים לגפני את המלחמה על הועדה למינוי דיינים ואת העובדה שזה מספר חודשים לא התקיימו ישיבות סיעה משותפות. הזיכרון הזה מבוסס בחלקו על היתממות. ההתנהלות של אגו"י מול דגל התורה בחודשים האחרונים היא לפעמים בגדר השפלה. בכל מקרה ההילה שנוצרה סביב ראשו של גפני ביהדות התורה היא של איש השואף תמיד אלי קרב. אם צריך ואם לא.

אם מחפשים נסיבות מקלות לא רק לגואטה אלא גם לגפני, לא קשה להבין מה עובר עליו. הלחצים באים מכל הכיוונים. הציבור דורש לראות את התיקונים בעוולות הממשלה הקודמת מתבצעים לאלתר וזה כמעט בלתי אפשרי. מבחינה פנימית מול אגודת ישראל הוא נמצא בעמדת חולשה שכמותה לא הייתה משנת תשנ"ב. ולא רק בגלל היחס של שניים לשישה אלא בעיקר בגלל הפילוג הפנימי בציבור הליטאי, המנוצל היטב על ידי אגו"י.

דרג הביניים בין ההנהגה הרוחנית והדרג הפוליטי (קרי: הנכדים) יורד לחייו ומנחית עליו הוראות סותרות. פעם להתקדם במו"מ בחינוך העצמאי ופעם לעצור. קשה יותר לקבל הוראות חד משמעיות מההנהגה הרוחנית, ובתוך כל הבלגן הזה הוא צריך לנהל מפלגה וועדת כספים גם יחד. מה הפלא אפוא שהעצבים נמרטים ונאמרים דברים שלא היו צריכים להיאמר.

אז מה הוא צריך לעשות? לא הרבה. להוריד קצת את הווליום, להיות נינוח יותר ולא להחזיר באש תותחים על ירי קל ממקלעים. ואם אפשר לשחרר קרדיטים גם לאחרים. קצת רוגע אולי יפחית את האנרגיה הנפלטת מהכור האטומי שנקרא משה גפני אבל התוצאות יהיו טובות יותר בכל מובן אחר.

לא שוברים שתיקה
ביום שלישי השבוע הובא למנוחת עולמים החרם על המחוז החרדי במשרד החינוך. טקס האשכבה התקיים בבית הספר סיני ביבנה בהשתתפות בני משפחה, קרובים וידידים בלבד. הטקס היה מצומצם אמנם, אך כל מי שלא הספיק להשתתף בגלל קוצר הזמן וחוסר הידיעה יכול היה להשתתף בצער המחרימים בידיעות שפורסמו יום למחרת בכמה עיתונים מובילים. עיתון אחד בלבד התעלם מהטקס, וטעמו ונימוקו עמו.

ראשון הסופדים היה שר החינוך נפתלי בנט. הוא לא הזכיר מפורשות את הנפטר אך כל מילה ומילה מדבריו היו רגב נוסף על ארון הקבורה. בנט קרא לסיום עידן היריבות בין משרד החינוך והחרדים וטען שימי פירון והאווירה העוינת הסתיימו. הזהו נפתלי בנט שרק לפני חודש מינה חילוני גמור למנהל המחוז החרדי וקיבל בתגובה כינוסים והחלטות על חרמות נגד המחוז? אכן כן. האיש לא השתנה וגם לא ביטל את המינוי. אם לשפוט מזעקות הבוקעות מגרונם של מנהלי מוסדות העומדים בפני ביקורות רצופות ונהלים נוקשים כנראה ששום דבר גם לא השתנה במדיניות המחוז החרדי.

מארגן הטקס היה מנכ"ל החינוך העצמאי הרב אליעזר סורוצקין. וכאן הורמו כמה גבות בתמיהה. לפני פחות מחודש הוציא סורוצקין חוזר מנכ"ל מיוחד האוסר על מנהלי ומנהלות בתי הספר של החינוך העצמאי לאפשר למפקחי המחוז החרדי להיכנס לבתי הספר. זה לא הפריע למנהל המחוז החרדי, איציק זהבי, להשתתף בביקור בבית הספר אליו לא מורשים המפקחים שלו להיכנס. משל למה הדבר דומה? לשר ביטחון שיוזמן לביקור בישיבה של הפלג הירושלמי שלא מאפשרת למשטרה הצבאית להיכנס בין כתליה.

אבל כמו שלזהבי לא הפריע החרם של סורוצקין על מפקחיו, לסורוצקין לא הפריע החרם של ועדת הרבנים והכינוס הטהור באולמי וגשל לפני שבועיים. החיבה והידידות ששפעו בין השניים מלמדות, כנראה, על ברית שקטה המתרקמת בין החינוך העצמאי ומשרד החינוך. ברית המגבילה את החרם החרדי למוסדות שאינם מאוגדים במסגרת הרשתות הגדולות. הרשתות יתנהלו כמו בעבר והמפקחים יבדקו רק את המוסדות שאינם מאוגדים.

יותר מרמז לכך ניתן בדבריו של מנהל רשת מעיין החינוך התורני חיים ביטון. השבוע אמר ביטון שאצלו אין כל התערבות חינוכית של משרד החינוך. מעשית הוא צודק. מעיין החינוך התורני מקיים מעצמו ומרצונו את כל מצוות הליב"ה באדיקות רבה ואין בעצם על מה לפקח. אבל אמירת הדברים בעיצומו של הקרב נגד המחוז החרדי מלמדת שבזה אחר זה עורקים השחקנים הגדולים מהמגרש.

מי שאבחן זאת ראשונה היה השר דרעי בישיבת ראשי המפלגות שנערכה השבוע. אם יש חרם על המחוז החרדי, פנה דרעי לשותפיו, אז כולם צריכים להשתתף בו. ואם אין חרם אז על מה כל הדיבורים וההצהרות?

יש כותל רפורמי?
פרשת המחוז החרדי היא רק דוגמא בולטת אחת למדיניות השימוש במילים גבוהות ותקיפות מצד אחד, והשלמה עם המציאות מצד שני - של המפלגות החרדיות. הדוגמא השנייה והמצערת יותר היא פרשת הכותל הרפורמי. כולם מדברים. כולם תוקפים, אבל כשזה מגיע לנקיטת צעד מעשי אחד הסערה הופכת לדומיה.

הרושם שנוצר הוא שבעוד הדרג הרוחני של המפלגות החרדיות כואב ודואג על התקדים החמור שנוצר בכותל, הרי שהדרג הפוליטי משדר עסקים כרגיל. מי שעמד על כך היה חבר מועצת החכמים של ש"ס הרה"ג דוד יוסף. בדברים שנשא השבוע הוא תקף בחריפות את ההסכם שהושג ואמר כי יעשה כל מאמץ, בכוחותינו הדלים - כך במקור - להיאבק נגד הגזירה.

וכאן הבן עומד ושואל באיזו דלות כוח מדובר. אין צעד אחד שנתניהו מוביל היום, לפני שהוא בודק את עמדתן של כל השותפות הקואליציוניות. ההסכם לא היה זז מטר בלי הסכמה. ואם כבר הייתה איזו החלקה וטעות של הרגע האחרון עדיין ניתן לתקן אותה בלי שמץ של מאמץ. מי שצריך לחתום על התקנות החדשות של מועצת הכותל הרפורמית הוא שר הדתות דוד אזולאי. ציוץ אחד מיו"ר התנועה וכל ההסכם שאושר בממשלה לא שווה את הנייר שהודפס עליו. דלות הכוח עליה דיבר הגר"ד יוסף אינה אלא דלות הרצון של ראשי המפלגות לחולל משבר בזמן שהם יושבים על חלב הארץ.

עוד גורם שמרגיש ברפיסות החרדית אלו נשות הכותל. למרות שההסכם הוא ניצחון מלא מבחינתן הן מנצלות את החולשה לפרובוקציות על בסיס יומי בעזרת הנשים הנוכחית של הכותל המערבי. כל יום והפרובוקציה שלו. ומי יאמר להן מה לעשות. אברך שמחה על חילול הקודש ושרף ספר תיפלה רפורמי נעצר מיידית על ידי המשטרה.

הרפיסות הזאת מחלחלת לציבור החרדי. כלום היה עולה על הדעת שעל רחבת הר הבית היו נערכות פרובוקציות בוטות נגד הוואקף המוסלמי, ומאות אלפי מוסלמים לא היו נזעקים? ואצלנו - שקט ושלווה. עולם כמנהגו נוהג, ונשות הכותל ממשיכות להשתולל. אין ספק ששתי הפגנות ענק מול הפרובוקטוריות היו שמות קץ לסיפור אבל אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר. במקרה של הכותל המערבי זו לא מטאפורה אלא המציאות בעצמה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!