מה שלימד הרב דסלר את הבן של אסתי (שם בדוי)

"חייבים למצוא פתרון", שמעתי אותן מסכמות בהחלטיות. זה היה בדיוק ברגע שהצטרפתי לנסיעה. הן כבר ישבו ברכב, כאילו הן יחד כבר שעות – ואני, בדיוק כמשמעות הטרמפ, הייתי צריכה לתפוס את השיחה באמצע כדי להרגיש שייכת. בכל זאת אני מתכוונת לנסוע איתן בשעה וחצי הקרובות, כדאי שאהיה בעניינים.

היינו בדרך לצפון, לאירוע של חברה קרובה. לא היה שייך לוותר על הנסיעה הזו, על אף העובדה שעבור כולנו זה היה ממש לפנות חצי יום בשביל זה. כך מצאנו את עצמינו יושבות יחד, חמש נשים ברכב אחד, מרגיש קצת כמו טיול שנתי.

"אז למה אתן חייבות למצוא פתרון"? שאלתי בהתעניינות אמתית? וזה היה הסיפור. לכאורה פשוט, אבל כל סיפור מהחיים – מבחינתי הוא סיפור.

אחת מהן, נקרא לה רות, רק לצורך הסיפור, כי לא אוכל לכתוב כמובן את שמה, היא אישה שעובדת בצורה כמעט בלתי אפשרית. אסתי (גם זה שם רק להמחשה) לעומתה, עקרת בית רגועה ומאושרת. לשתיהן בנים בני 8 – חוץ מילדים נוספים ב"ה, אך הם לומדים יחד באותה כיתה, ולמעשה, רות ואסתי שכנות. מכיוון שאין מי שישמור על הבן של רות, עד שהיא חוזרת מהעבודה מדי יום, התנדבה אסתי לעשות זאת בשמחה. היא חשבה שגם עבור האוצר שלה זה יהיה הרבה יותר כיף – תהיה לו תעסוקה וחברה.

אך מהר מאוד הן התבדו. הקשר בין הבנים של החברות הטובות, התברר כהפוך מזה של האמהות. "הוא פשוט לא מוכן לקבל את העובדה שיבוא אלינו בצהריים עוד ילד לארוחת צהריים", שיתפה אסתי בכנות. רות היתה די חסרת אונים, שכן השעה הזו של הצהריים, בה אוכלים ארוחה חמה וחוזרים לחיידר, היתה די קריטית עבורה – פשוט לא היה לה סידור לילד. מצד שני, אם הבן של אסתי מסרב להכיר בו, מה שנקרא, היא לא מוכנה שימשיך ללכת לשם ולסבול.

"לדעתי", אמרה פתאום מירב – שעד עכשיו נהגה והתרכזה בכביש. "לא מיציתן עדיין את כל האופציות". והיא מיד הסבירה. "לפעמים יש מעצורים, או מחסומים, חוסר כימיה שלא ברור ממה הוא נובע. לעתים מקנאה, או כל דבר אחר שיכול לקרות אצל ילדים. אולי תנסו את הקטע של הנתינה. אני מציעה, שמהיום הבן של רות, יגיע אליכם הביתה עם ממתק קטן. זה נשמע לא חינוכי, אבל זה ניסוי מוצלח לדעתי. מה אכפת לכן? אם כל יום הבן של אסתי יקבל ממתק קטן מהבן של רות – אולי תגיע איזו קרבה ביניהם"?

השתררה שתיקה. "מה אתן שותקות"? המשיכה מירב בפאתוס. זה לא אני אמרתי, זה הרב אליהו דסלר אמר: "יותר ממה שהנתינה באה בעקבות האהבה, האהבה באה בעקבות הנתינה". לבן של אסתי יש בעיה עם הבן של רות? נסו נתינה שאולי תביא אהבה. אצל בני ישראל בפרשת תרומה זה עבד, למה שאצלכן לא? וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי".

טוב, היה נראה שאסתי השתכנעה. אבל ממתק לדעתי זה לא חינוכי. "יש לי רעיון מעולה", שמחה רות. "יש לי בבית סדרת ספרים מדהימה, ואני יודעת ששלך מאוד אוהב לקרוא. אז אולי כל יום הבן שלי יביא איתו ספר אחד מתוך הסדרה, ובכל פעם יחליף כרך עד שיסיים את הסדרה. נראה לך שזה סוג נתינה שיעבוד"? שאלה בחשש.

- "ננסה".

האירוע בצפון הסתיים, כל אחת שבה לביתה, רק מספר חודשים מאוחר יותר – כשיצא לנו להיפגש בערב חברות, שאלתי בסקרנות מה עלה בגורל הניסוי.

אין כאן הוקוס פוקוס אבל בהחלט שינוי לטובה, הבנתי מהשתיים. מה שקרה הוא שרות הסבירה לבן שלה שמהיום הוא משתדל מצדו להיות חבר של הבן של אסתי, מתאמץ להיות נחמד אליו ונותן לו לקרוא בספרים האהובים עליו – למשך חודש.

"מה שגרם לי להבין שיש שינוי", סיפרה אסתי, "מלבד העובדה שתלונות בני הלכו ופחתו, היה כשרות נסעה עם כל המשפחה ליומיים, הבן שלי שאל מה עם בנה, וכשאמרתי לו שלא יגיע יומיים – ציפיתי שישמח, אבל הוא רק חשב לרגע ואמר: 'אולי תיקחי אותי לחנות? אני רוצה לקנות לו מתנה שתחכה לו כשיחזור'".

חייכתי. כיף לשמוע שדברים מסתדרים.

נו מה, אהבה באה בעקבות נתינה – זה לא אני אמרתי, זה הרב דסלר אמר. ואמנם בסיפור הזה, הצד הנותן היה הצד הפחות בעייתי, אבל הנתינה שלו גרמה לאהבה בלב השנה, וזה מה שחשוב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!