אין יהדות ללא משכן להשם

עם ישראל עומד אחר המחזה המפעים של מעמד הר סיני, והמטרה כעת הינה לשמר את אותו מצב של דבקות בה'.

בפרשה הקודמת, פרשת משפטים, ניתנו החוקים אשר נועדו לנהל את חיי החברה התקינים, חוקי הצדק והיושר המתווים את ההתנהגות הבין-אישית, ואילו פרשתנו – פרשת תרומה – נוגעת בתכלית עצמה, והיא השכנת שכינת ה' כאן בארץ. אותה שכינה שנראתה על הר סיני חייבת לקבל ביטוי תמידי, ולצורך כך צווה ה' שנבנה לו משכן, אשר בבואנו אל הנחלה יהפוך לבית המקדש. כאן תתרכז עבודת ה', מכאן תצא התורה והחכמה לישראל ולעולם כולו, לכאן ינהרו כולם כדי לזכות לקרבת אלוקים. אחר שגורש האדם מגן-עדן והאדמה קוללה בעבורו, יש כאן סגירת מעגל, כשהאנושות חוזרת לצור מחצבתה, ועם ישראל – אשר נבחר להיות בחיר האנושות – בונה בית בו ישכון בורא העולם.

הדברים הללו מובנים לכל בר דעת שקורא חומש ורואה, שבניגוד למצוות חשובות ביותר שהתורה מקדישה להן פסוק אחד, או מצוה בעלת חשיבות עילאית כתלמוד תורה, אשר מופיעה לפי דעות מסוימות אך ברמז, למשכן ולמקדש מקדישה התורה חמש פרשות! כל מי שאין דעתו משובשת, כל מי שאינו קרבן של שטיפת מח, רואה בפסוקים את מרכזיותו של משכן ה' בתורה.

אי אפשר לתאר יהדות בלא מקדש, כאשר כשליש מהמצוות קשורות ישירות אליו. בלא קרבנות, כל החגים מקבלים משמעות אחרת, ודי אם נזכיר כי מצוות יום הכיפורים בימינו, בלא מקדש, הכוללות צום וארבעה עינויים נוספים – אותו יום כיפורים תופס פרק אחד במסכת יומא, בעוד שעבודת היום המתבצעת במקדש תופסת שבעה פרקים!

ידועה המחלוקת בין גדולי ישראל בעניין העליה להר הבית. יש לי מה לומר על כך, אך לא באתי להתפלמס ולהכנס לויכוח ההלכתי, לראיות טופוגרפיות ולניתוח תשובת הרדב"ז הידועה. רבים עשו זאת לפני, וכל הרוצה יכול לעיין בדברי התומכים והמתנגדים ולראות לאן הדעת נוטה. מי שרוצה לבטל את דעתו מראש למול גדולי תורה כאלו או אחרים מבלי לבדוק את הסוגיה – אף הוא רשאי לעשות כן. אין לי תלונות כלפי אף יהודי שסובר שכך הוא רצון ה'. אולם העובדה שהר בית ה' הוא המקום המרכזי ביהדות (ולא הכותל), הוא המקום המעותד לעבודת ה', הוא המקום אליו אנחנו נושאים את עינינו – עובדה זו חייבת להיות מקובלת גם על המתנגדים לעליה להר הבית, ואם יתכחשו אליה, יחטאו לאמת ותהיה זו תחילת המצאתה של דת חדשה, חלילה.

יכול אדם לומר, שהוא חושש פן יעלה בטעות למקום שאסור, או שאם הוא יעלה, יעלו אחריו חילונים בלי טבילה, או שהוא לא מוכן לחלוק על גדולי הדור או כל טענה אחרת. אולם עליו לומר זאת מתוך צער, מתוך כאב של מי שאביו אוהבו קורא אליו והוא מנוע מסיבה כלשהי מלחבק אותו. ועליו להוסיף – "הלוואי ואזכה בקרוב שתוסר הבעיה, שיתברר שהחשש אינו קיים עוד, שהרבנים יסירו את התנגדותם, הלוואי ואזכה לעלות לבית ה'". לא עוד אותה התרסה מזלזלת ששמענו מפי אישי ציבור מסוימים ולבלרים קלי-דעת – "אין שום עניין לעלות להר הבית", "מה צריך את הבלגן הזה", "הסתדרנו בלי זה מאות שנים" ושאר "פנינים" מהסוג הזה.

מילים אלו הינן חמורות יותר מכל השיקולים השונים לאסור את העליה להר. אדם שלא מרגיש שייכות למקום המקדש, גם אם אינו עולה בפועל – אדם כזה מנתק את עצמו מתורת ה'!

וישנו דבר נוסף. הר הבית כיום, כידוע, אינו שטח סגור, שאין מי שנכנס אליו. לא עוד שועלים מהלכים בו כמו בקינה שבאיכה, כי אם אויבים צמאי דם, שונאי ישראל ומחללי שם שמים.

יהודי שמשלים עם עניין זה, יהודי שמתיחס לכך בקור רוח – קשה לתאר את עומק הבגידה שלו בבורא עולם. ואינני רוצה בכלל להזכיר את אלו שאומרים ש"יותר טוב שזה יהיה בידי הערבים, שלא יעברו יהודים על איסור כרת".

כל יהודי צריך לשאול את עצמו מה עשה ומה עשו נציגיו בכנסת כאשר הפורעים הערבים הרסו במשך שנים את שרידי בית המקדש? מה אנו פועלים כדי למנוע את חילול המקום בידי האויב? מה נאמר, כאשר מחמד עינינו, מקום מקדשנו, שבוי בידי הערלים, ואנשים מקרבנו, ובתוכם רבנים, אומרים ש"מוטב שישאר אצל הגויים, אנחנו עלולים להכשל בכל מיני איסורים". הויכוח כאן אינו הלכתי, הויכוח הוא על החיוניות של מקדש ה' בחיינו. כשנבין את זה, נבין כבר הכל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!