טור אישי: המתבגרים בע"מ

- "החליפו אותו".
- "מה?"
- "מישהו החליף לנו את הילד".
בעלי משך בכתפיו, אינו מבין על מה המהומה.

- "אני, במו עיני, בדקתי את הצמיד ביד שלו, בבית החולים. וגם את, אם שכחת".
- "ככל שהזמן עובר, אני מתחילה לחשוד שמשהו קרה, ובלי שנשים לב, החליפו לנו את הילד", ניסיתי להסביר לו. "הילד החדש שמסתובב כאן דומה אמנם חיצונית לילד היָשָן, שהכרנו חמש עשרה שנה, אבל מבחינת ההתנהגות אין שום קשר ביניהם. ראית אותו לאחרונה?" שאלתי את בעלי.

- "למה את מתכוונת?"
- "כי אני למשל, לא ראיתי את פניו של הילד בחודשים האחרונים. אני בעיקר פוגשת את הגב שלו, הראש תקוע במקרר או במזווה, והוא לא מפסיק לאכול. הוא אוכל ארוחת ערב נוספת בבית אחרי שאכל ארוחת ערב בישיבה. כעבור שעה הוא שוב מכין כריך, ובחצות אני שומעת אותו נוטל ידיים בפעם הרביעית כדי לאכול עוד סנדוויץ' לפני השינה, מה, הוא מחסן של אוכל? לאן כל זה נכנס? וחוץ מנושא האוכל, מילד קומוניקטיבי עם יכולות ביטוי מדהימות, הוא הפסיק לדבר ועבר לנהום".

- "אתה צריך חולצה?"
- "הא".
- "מה זה אומר 'הא'? זה כן או זה לא?"
- "הא".
אחרי כמה דקות הוא שואל: "איפה החולצה שלי?"
- "שאלתי אותך ואמרת שלא".
- "אמרתי כה". (כה=כן וכנראה שגם הא=כן, אבל אני לא בטוחה לגמרי).

"הילד הישן שלי היה ילד מלא שמחת חיים וצחוקים", אני ממשיכה במונולוג הכואב. "הילד החדש הוא נער עצבני. מצב הצבירה החדש שלו הוא – עצבים. הוא עצבני כבר מהרגע שהוא מתעורר, הוא מתעצבן על דברים שנעשו, וגם על דברים שלא נעשו.

אני שוב נוכחת לראות כי מהרגע שבו נכנסים לגיל ההתבגרות, תאי השכל מתאדים, כי אחרת אין לי שום הסבר הגיוני איך הילד החכם והאינטליגנטי שלי מתנהג כמו שהוא מתנהג".
בעלי התחיל לצחוק, ואני יותר בכיוון של בכי.

"לפי התיאוריה שלך, גם את יעל הישנה החליפו בחדשה..."
"כן", אני מתעודדת להמשיך, "ילדה שמעולם לא התעניינה במראה החיצוני שלה הופכת כל יציאה מהבית להיסטריה, כאילו היא מלכת אנגליה שהולכת לפגוש שועי עולם.
יש לנו אירוע משפחתי, (בר מצווה מצומצמת לבן דוד), יעל מתארגנת".

- "אמא, זה בסדר ללכת ככה?"
- "כן, את נראית מצוין".
בתגובה היא מחליפה את העליונית.
- "זה יותר טוב?"
מוזר, אני זוכרת שהתשובה שלי הייתה: 'כן, את נראית מצוין'.
אז מה אומר כעת?

במקרה שהתגובה שלי תהיה שונה, ואפלוט: "אוי, זה ממש לא מתאים, אין קשר בין הפריטים". היא עלולה לבכות ולהסתגר בחדר, תוך יללות של: "את רואה שאין לי מה ללבוש!" או שיום אחד היא עוד עלולה לנקוט בדרך שונה, כמו חברתה מיכל. כשאזדעזע – אז היא תהיה מרוצה, כי זהו אישור שהבגד הוא דווקא בסדר, כי אימהות, כידוע, אינן מבינות בזה.

בנוסף לכל הבעיות של גיל ההתבגרות, מסתבר כי ילדיי המתבגרים סובלים מהזיות. הם בטוחים שהם נצר למשפחת מלוכה עשירה, או שהוריהם קיבלו ירושה מופלגת מדודה עלומת שם. שכן, בצורה אחרת אי אפשר להסביר את הניתוק מהמציאות בכל הקשור לנושא הכספים.

"אמא, אני צריך כסף", בחור הישיבה שלי שקיבל רק אתמול את התקציב החודשי, שטר נכבד לכל הדעות, פושט את ידו קדימה.
- "אהממ. למיטב ידיעתי קיבלת אתמול כסף לכל החודש".
- "נכון, אמא, אבל קניתי כרטיסיה".
- "או-קי, ואיפה העודף?"
- "ארוחת הצהריים בישיבה הייתה תבשיל בלתי מזוהה שכבר מגישים שלושה ימים. הייתי רעב, אז הלכתי לקנות אוכל, ואחר כך בא אלי חבר וביקש הלוואה כדי לקנות גם לעצמו משהו לאכול. וזהו, נגמר הכסף. עכשיו אני חייב לקנות חוברת שהמשגיח המליץ לנו עליה..."
מרגע שהם נכנסים לגיל ההתבגרות המושג – 'אני צריך' נעלם, ומחליף אותו המושג – 'אני רוצה', והאח שלו 'אני חייב'.
- "אמא, אני חייבת נעלי התעמלות לשיעור".
- "בסדר, תיקחי את שלי. אנחנו כבר באותה המידה".
- "אבל אמא, אני ממש חייבת! אני רוצה נעליים חדשות כמו כולן!"

כשאני רוצה לדעת משהו, אני חייבת לתחקר אותם, הם לא מנדבים מידע מראש.
- "אמא, אני הולכת ללמוד עם חברות".
- "לכמה זמן?"
- "לא יודעת..."
- "מתי תחזרי?"
- "לא יודעת..."
- "תספיקי ללכת בחזור למכולת?"
- "לא יודעת..."

מה את כן יודעת? אני רוצה לשאול ושותקת.
ומה אני כן יודעת?
אני יודעת שאני לא יודעת. זה לא פשוט להיות הורים לילדים בגיל ההתבגרות. צריך להתאבזר במיכלים של סבלנות, ומעל לכל, בהרבה הרבה תפילות.

הם מגששים, הם נמצאים בשלב שונה, בפאזה בלתי מוכרת. הם כבר לא קטנים, אבל גם לא גדולים. הם קמים בכל בוקר על צד אחר ושואלים את עצמם: "מי אני, ואנה פני מועדות?" הם מתחילים לגלות את העולם, הבלגן בגופם ובנפשם הומה וסוער, הם מגששים בעולם בכל יום מחדש, וגם אנחנו בדיוק כמותם, מגששים באפילת המצב הבלתי נודע.
"לא נורא, מחר הוא חוגג יומולדת שש עשרה", הרגעתי את בעלי כשדיברנו על אחד הבנים. "אוטוטוטו הוא יורד מקרוסלת ההתבגרות. נוכל לנשום לרווחה".
משבית שמחות שכמותו, אמר לי מיד:
- "את שוכחת דבר אחד".
- "מה?"
- "אולי הוא ירד כבר מהקרוסלה, אבל את רק התחלת להסתובב. האחד יורד, והשני עולה, ובדרך כלל כמה ילדים בו זמנית, מסתובבים בה וזקוקים להגה שלנו, שלא יסתחררו".

"אבא שבשמיים, הנחה אותנו בדרך הנכונה!"

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!