"כבוד הרב, המנהל"

ההיכרות הראשונה היתה של "שלום, שלום". וקצת רטט וחיל וזיע כמצופה מנערה ש'עולה לט'' ונכנסת אל חדרו של ה'מנהל' שעל פיו יישק דבר קבלתה.

הסטריאוטיפ המוקפד והקשוח התפוגג בחיוך הרחב של 'הרב המנהל' שהזמין לשבת ושידר רגיעה, והתעניין כדבר איש אל רעהו הרבה יותר מ'האם למדת מהו נ"ט בר נ"ט'.

4 שנים בין 4 כתלי 'מעלות', והעפלה של 4 קומות אל המשרד של 'הרב רוב' לימדו אותי דבר או שניים על דמותו של מחנך, כזה שחרט על דגלו, והקיז מדמו, וכל כך חשוב היה לו להזין הלאה את אמונות חייו. כל אותן תכונות והנהגות שצוינו בלווייתו אל עולם שכולו טוב לא מן השפה אל החוץ היו רק משום שכך מספידים גדולים, אלא גיבוי אסוציאטיבי אוטומטי נרשם בלב כל אחת מהשומעות, לכל אחד מהתארים שבצדק נקשרו לו, והציפו באחת את הזיכרונות והסימוכין כפי שהתבטאו בזמן השהיה בצל קורתו. לא פלא, שכל אזכור וכל סיפור, עוררו פרצי בכי רבים בזמן הלוויה , גם בקרב אלו, 'יתומות בוגרות' שעשור ועשוריים לא פגשו באף איש צוות מכור מחצבתן בתיכון 'מעלות'. וגם בקרב אלו, שלא תמיד ענו לתדמית ה'סמינרית' בחלוף זמנים, אבל התקבצו ובאו לחלוק כבוד אחרון למי שראוי להכיר לו הטובה, כי גם כשנופף הוא להן לפרידה וסגר אחריהן את דלת הסמינר, היה ברור להן שהוא בצד שלהן הרי. את הפרידה השלימה הן באו להשלים היום.

תמונותיו האחרונות שהופצו בין כולנו, שעות ספורות לפני שהשיב את נשמתו, סיפרו גם הן את הסיפור שלו. את קורת הרוח מחן המקום שניכר על יושביו. גם בעד לפנים החיוורות ולגוף החלש יותר מאז שהכרנוהו, ניתן היה להבחין ביקוד העיניים, באמיתות החיוך, ומאחורי כל זאת, בדרכי הנועם, נתיבות השלום, הנהגות המשויכות לעבדא דקודשא בריך הוא, יחד עם הראייה המפוכחת, הדבקות וההישענות על גרעין האמת, להט השמחה של 'וחי בהם', כמו גם מיקומו של ה'בין אדם לחברו', האמפתיה, ההקשבה והחיוך הזה שמוקיר ומעריך את הניצב מולו, ומראה לו כמה הוא מאמין בו - שהרכיבו כולם את פסיפס אישיותו של צדיק.

אי אפשר ברגעים אלו שלא להיזכר בסיטואציות בהן ניצבנו מולו באמצע שנות הסמינר הסוערות. עשרות פעמים בהם צלחנו את סף חדרו, אם בבקשה, אם בשליחות, אם כדי לברר עמדה. ובכל פעם שכזו הוסטו הצדה ערימות המשימות שנשלחו דרך הצוהר הקטן שבחדר, ונתבקשנו, בכבוד, לישב וללבן. ו'למה לעמוד אם אפשר להגיע לידי הסכמה , לשמוע ולהשמיע בנחת'.

במחשבה לאחור, נדמה כי גם בזמנים בהם 'הכנסת האורחים' אל המשרד נעשתה בנסיבות של ענישה והעמדה לדין - מעולם לא היתה גערה מנת חלקנו. רק לב רחב שהתעקל לכדי חיוך, ובתנועות ידיים שמושיטות רצון והבנה - רק ניסיון להבין טוב יותר על מה ולמה הגענו לכדי זה ו' איך עובדים יחד', ו'איך אפשר לעזור לך לעמוד ביעדים/ להרגיש פה טוב יותר'. גם כללי התקנון שנאכפו, ונפתחו, ונידונו פרוטה לפורטה כדי ליישב על הלב.

כל הערב הדהדו תובנות עבר, שביבי שיחתו השבועית שנישאה מדי יום שישי בכיתות כולן בעד לרמקול. משובצים בסגנונו היחודי המאדיר את היותנו עובדי ה', עובדים בשמחה, בזכות, בגאוות יחידה. משחקי מילים ושברי אותיות, מילות קמפיין פרסומי פופולארי שהושאלו להמחשת רעיון, וצילו של ביטוי 'עכשווי' שמעיד על התמצאות בנבכי 'בתוך עמי אנוכי יושב'. כרוכים ושלובים בתבערת להט, ב'מורעלות' של 'חייל' – כפי שכינה עצמו בחיל ה', עטופים בהשקפה, בשליחות, ובמתיקות היוצאים מאדם שכולו לב.

אחת המידות שמודדות בה הבריות דמויותיהן של גדולים, הן דווקא ביחסם היומיומי אל דברים זוטים לכאורה שנוטה האדם לדוש בעקביו. לי באופן אישי, כתלמידה מן המניין שלא זכתה לחזות בגדלותו מסמיכות מקום, נגעה באופן אישי הנהגה פשוטה ומיוחדת של הרב. אחת ההנהגות אותה הנחיל לנו כשהוא משמש דוגמא אישית שכרוכים בה כבוד הבריות וענוותנות.
זוכרת אני את מנהגו לרדת מתון מתון במדרגות, כשהוא מוותר על קיצור הדרך במעלית, וזאת כדי לברך לשלום , לוודא שהכל בסדר , ובעיקר - להתכופף מלוא הקומה ולהרים עטיפת ניר מן הארץ, ליבת תפוח ופקק של עט ולהשליכם לפח האשפה. נוהג זה שחזר על עצמו פעמים רבות, כמו אמר: מה זה משנה אם תפקידו של אחר הוא זה? המטרה של כולנו הרי שיהיה כאן נעים יותר, ועל הדרך תראינה גם התלמידות כי כך ראוי לנהוג.

כך גם בברכת השלום הלבבית לשומר המופקד על הסף, והתענינות בשלום תלמידה תוך גילוי התמצאות בקורות חייה והבעת הערכה ליכולותיה, בשאלה וחקירה בשעה שלימד האם ישנו נושא מטריד שברצוננו ללבן... מעשים פשוטים של אנשים פשוטים, אך כאלו שדווקא מעידים על גדלות, כשהם מנת חלקם של אלו שיכולים היו לוותר על כך בקלות, מפאת מעמדם.

עמדנו שם אמש, והצטופפנו בבית ההלוויות. נשים ונערות, תלמידות ומורות. דורות שזכו להכיר את דמותו יותר ופחות, אבל חפצו להוקיר בכל מאודם.

בהפוגות שבין הספד למשנהו, נשמעו מונולוגים נשנקים, כל אחת והאנקדוטה שהותירה בה משמעות, אהדה לדמותו הגדולה. "בכל פעם שראה אותי בסמינר הוא שאל מתי יצא ספר נוסף של אבא שלי וציין כמה הוא מחבב את ספריו. הוא רצה להעניק לי תחושה טובה בלי קשר לעד כמה אני מיישרת קו עם תקנון הסמינר" סיפרה אחת.

"איך כאב לו הלב שנאלצו לסלק בת. וכמה הוא התקשר ועקב, וניסה למצוא מקומות חלופיים ולמתק את גזר הדין" ציינה אם של נערה אחרת.

"חברה שלי הגיעה מרקע קשה. התברר שהיא סובלת בבית והדבר משפיע על תפקודה. הוא נכנס לעובי הקורה, זימן אותה לשיחה, התעניין בתחביביה ודאג לממן לה שיעור אמנות באופן פרטי" שיתפה שלישית.

"כשביקשתי פעם אחת לצאת מוקדם הוא הסכים וציין שאני מתגוררת בסמיכות, הופתעתי כל כך שהוא מודע ועוקב, תלמידה שנחשבה לאלמונית יחסית".

"היתה מורה ש'הסתבכתי' איתה וקיבלתי אישור שלא להשתתף בשיעור שלה. כשהרב רוב שמע את זה הוא אמר לי: את חייבת בכבודה. לא חשוב לי המקצוע הזה שיחסר לך בו הידע, אבל תלמיד חייב בכבוד רבו. ולהיזהר מפגיעה בו. הוא הבין את הקושי והיתה גם הכוונה: בכל פעם שאת מתגברת ונכנסת לשיעור תכווני על המצווה הזו" שיחזרה נוספת.

"איך היה לו אור בעיניים כשהוא הגיע לבקרנו ב'מחנה'. כל כך היה חשוב לו שנינפש ונמצה את הזמן הזה. הוא לא היה מוכן שבת תפסיד טיול כיתתי בגלל סיבה כלכלית, ולקח על עצמו את העול הזה" נזכרה תלמידה.

שעתיים עמדנו שם. מנסים ללקט מחבילות המעשים וההנהגות, ולהשיבם אל לב, לאמץ לפחות משהו, וגם לבקש את הסליחה, במקום שוודאי היא צריכה.

בין מחילות שמגר לרחוב ירמיהו התפזרנו לבסוף בהד עמום, דמעות האבל נקוות בשלוליות הרחוב, ודאגה קיומית – איך אוספים את המפעל הענק הזה. את המתווה היחודי שמאפיין את המוסד המיוחד הזה, שעה שניטל ממנו הדרו, וזיוו, אופיו ולבו?

בטוחני כי ממקום מושבו בגן העדן הוא מלוונו, ואנו נשתדל לילך בזו הדרך, דרך השם שהתווה והכווין אותנו אליה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!