המרוץ האמריקני: כל מה שרציתם לדעת

בעוד פחות משנה יסתיימו שמונה שנות כהונה של ברק חוסיין אובמה כנשיא ארה"ב. אמנם, למרות המתיחויות והאיומים, הכותרות המפחידות ורואי השחורות, היו אלה שמונה שנים סבירות ביחסי ארה"ב-ישראל. בסך הכל כוחו של נשיא אמריקאי די מוגבל כשמדובר בשינוי מגמה קיצוני, ובשני בתי המחוקקים האמריקאים ישראל מחזיקה ברוב קיצוני של אוהדים - לובי השני בכוחו רק לזה שיש לתיקון השני לחוקה (הזכות לשאת נשק) ויש אומרים שאף יותר חזק ממנו.

מיהם המועמדים המרכזיים, מהם סיכוייהם? את מי היו רוצים לראות בישראל, ומי 'טוב ליהודים' ? ובכן, התשובה מורכבת.

ראשית, תלוי איזו מפלגה תנצח. בניגוד לישראל, האמריקנים מקפידים לשמר חילופים בריאים בהנהגת המדינה בין שתי המפלגות הגדולות, ולפיכך הרפובליקנים מחזיקים ביתרון מובנה, באופן טבעי גם ל'נפגעי' מדיניות אובמה והשנים האחרונות תהיה אובר מוטיבציה לצאת ולהצביע לעומת אלו שנחו על זרי הדפנה.

מצד שני, רוב המועמדים הרפובליקניים יתקשו לגייס את המיעוט ההיספני, מיעוט חיוני במדינות מפתח דוגמת פלורידה ואשר הוביל בשתי המערכות האחרונות לניצחון דמוקרטי. חלק מהמועמדים אף מחזיקים בדעות קיצוניות שעשויות לפגוע בהם בקרב המצביעים הנייטרליים.

נפתח בדמוקרטים, גם כי די ברור שהם הפחות טובים מבחינת ישראל, וגם כי מדובר על שני מועמדים בלבד - הילארי קלינטון וברני סנדרס.

על פניו, הישראלי הממוצע, שלא לומר הימני, מרגיש תחושת מיאוס מקלינטון, שזכורה כמי שלחצה ידיים לסוהא ערפאת אחרי שזו טענה שישראל מרעילה בארות והורגת ילדים. גם בעלה זכור בישראל כמי שהזדהה עם השמאל והפלסטינים והמיט עלינו את חרפת אוסלו, ולא מועילה לה במיוחד העובדה שנטלה חלק בממשל אובמה. לעומתה, סנדרס עשוי להיות הנשיא היהודי הראשון של ארה"ב (נתון מפתיע בפני עצמו, כמעט בכל מדינה אירופית נחשבת כיהן במאה השנים האחרונות ראש ממשלה יהודי או ממוצא יהודי, דווקא ארה"ב הפחות אנטישמית וזאת שהיהודים שגשגו בה - טרם הציגה נשיא יהודי עד כה).

עם זאת, כשבוחנים לעומק את דעותיהם והשלכות אפשריות על ישראל, סנדרס מתגלה כמסוכן בהרבה, אולי המועמד היחיד שגרוע אף יותר מאובמה, הוא מבקר לעתים את ישראל על שימוש מופרז בכוח נגד הפלסטינים, תומך בהקמת מדינה פלסטינית ואף היה בין הסנטורים שנעדרו מנאומו האחרון של נתניהו בפני שני בתי המחוקקים.

דווקא קלינטון נחשבת לפרגמטית יותר, ועמדותיה מתונות מסנדרס. עם זאת, במבט ישראלי, קשה לקבוע אם עדיף שהיא תנצח במירוץ הדמוקרטי משום שהיא נחשבת בעלת יתרון מובנה מול רוב מועמדי הרפובליקנים, לעומת סנדרס שבחירתו ודעותיו הסוציאליסטיות החריגות עשויות לשחק לידיהם של הרפובליקנים.

תשעה חושקים בכתר
אצל הרפובליקנים, המצב מורכב בהרבה, התחושה שמועמד רפובליקני יהיה אשר יהיה יזכה בבחירות, גרמה ללא פחות מ-17 איש להתמודד על ראשות המפלגה, נכון לשעת כתיבת השורות פרשו כבר 8 מהם, והסבירות נותנת שכבר בסיום הבחירות המקדימות בניו המפשייר הנערכות היום, או מעט מאוחר יותר, יפרשו עוד 3-4.

בעוד פיורינה, קרסון, קייסיק וגילמור הם ככל הנראה הפורשים הבאים, ולכל הפחות אינם מהווים איום של ממש לזכיה במועמדות, הרי שחמשת האחרים נחשבים בעלי מידה כזו או אחרת של סיכוי.

את המועמדים הרפובליקנים יש לחלק לשני סוגים מרכזיים: הסוג האחד הוא כזה המזוהה עם עמדות שמרניות במיוחד, הנתמך לרוב על ידי אנשי 'מסיבות התה', המועמדים הבולטים בקטגוריה הזו הם טד קרוז ודונלד טראמפ. מולם, מציב הזרם הרפובליקני המתון יותר כמועמדים בולטים את מרקו רוביו וג'ב בוש. גם כריס כריסטי עשוי להיחשב ככזה אך גם הוא לא נחשב מועמד רציני במיוחד, לפחות לא בשלב זה.

המכנה המשותף לכמעט כל המועמדים הללו בהקשר הישראלי הוא תמיכה חד משמעית בישראל והתנגדות נחרצת להסכם עם איראן, אפילו רוביו המתון יותר כבר היה בין החותמים על עצומה המבהירה כי הקונגרס עשוי שלא לכבד את ההסכם, הוא אף יזם והוביל חוק נגד חיזבאללה. ככל שמקצינים, הרי שקרוז למשל כבר הצהיר על רצון להעביר את השגרירות האמריקאית בישראל לירושלים, אמירה שגם אם נועדה לצרכי בחירות בלבד - רצוי לייחס לה חשיבות.

ג'ב בוש הוא הפחות 'סימפטי' לישראל מבחינה זו, אך כרגע הוא נחשב למועמד הפחות רלוונטי מבין הארבעה, זאת מכיוון שבעוד קולות המחנה הקיצוני נחלקים עד כה כמעט שווה בשווה בין טראמפ לקרוז, המחנה המתון במפלגה נתן את קולו כמעט באופן אחיד לרוביו. בוש יחכה בפינה למקרה שרוביו ימעד או יפרוש, ואולי ינסה לזכות בקולותיו ובתמיכתו.

השאלה המרכזית היא למי מבין המועמדים סיכוי לגבור על קלינטון, בעוד שמרביתם עשויים להביס את סנדרס, הרי שקלינטון מהווה אתגר לא פשוט. בעיה מרכזית שניצבת בפניהם בדרך ליעד, היא אפשרות לזכות בקולות ההיספאנים. בשתי מערכות הבחירות האחרונות זכה אובמה בקולות ההיספאנים ובנשיאות, במובן הזה יש יתרון למועמדים המתונים רוביו (היספאני בעצמו) ובוש (נשוי לאישה ממוצא היספאני).

בישראל נוטים לקוות שהמנצח בקרב הסופי יהיה טד קרוז או מרקו רוביו, למצער, יסתפקו בניצחון של דונלד טראמפ, המיליארדר המופרע שבתו איוונקה התגיירה ונישאה לג'ארד קושנר, יהודי אורתודוקסי. מצב אידיאלי פחות הוא ניצחון של ג'ב בוש או הילארי קלינטון, והמצב הגרוע ביותר הוא הפתעה כפולה של ברני סנדרס.

יש עוד אופציה אחת, שעל הנייר היא חסרת סיכוי, אך היו דברים מעולם בעבר הרחוק, מדובר על אפשרות של מועמד מטעם עצמו שאינו משתייך לאחת משתי המפלגות הגדולות. שמו של מייקל בלומברג, המיליארדר היהודי וראש העיר ניו יורק לשעבר, הוזכר כאפשרות סבירה להתמודדות כזו. סביר להניח שמועמד כזה ימתין לתוצאות הפריימריז הפנימיים, ואם יזכו בשתי המפלגות דמויות קיצוניות דוגמת סנדרס וטראמפ, הוא עשוי להכריז על מועמדות ולקוות לנצח בעזרת קולות המרכז והמתונים בשתי המפלגות.

למה זה חשוב?
האגדה מספרת שבאחד המשברים בממשלת שמיר, הציע שר השיכון אריאל שרון להכריז מלחמה על האמריקאים, "הם יכבשו אותנו, נהפוך למדינה ה-51 והבעיות שלנו יסתיימו", הבריק. הרעיון כבר החל לקרום עור וגידים, עד ששמיר הפסימי קטע את הדיון ותהה "ומה יהיה אם אנחנו ננצח? איך נסתדר עם הבעיות של האמריקאים?"

אגדה או לא, די ברור שמצבה של ישראל מחייב ידידה בינלאומית בסדר גודל שיכול להטיל וטו באו"ם, לספק נשק מתקדם וסיוע צבאי ולתת גב רחב בעולם. בשל כך, זהותו של הנשיא האמריקאי חשובה במיוחד - הרבה יותר מרמת העניין שמגלה הציבור הישראלי בבחירות בארה"ב עד כה.

אולי הדבר נובע מכך שמדובר עדיין בשלב מוקדם של הבחירות, לצד חוסר האפשרות להשפיע עליהן, אך עדיין, רצוי וכדאי לעקוב מקרוב אחרי הנעשה אצל הדוד סם, במה שעשוי להיות כן משמעותי לחיינו כאן, לעיתים אף יותר ממאבקים פוליטיים פנימיים בישראל.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!