הבכי במחלקת ילדים: "רוצה חביתה!"
מדברים קבוע: בכי היסטרי של ילד שכל רצונו לאכול חביתה, אבל אמא לא יכולה לתת לו • זה הרגע בו רציתי לעזוב את בית החולים ולרוץ הביתה, אל הילדה שלי שלא סובלת ריח של חביתה
- שיפי חריטן
- כ"ח שבט התשע"ו
בתוך הים הסוער של עיסוקיי הרבים היום יומיים, אני מוצאת את עצמי לעתים מתרפקת בערגה על זיכרונות עבר, ביניהם התנדבות במחלקת השיקום של בית חולים תל השומר. בתור נערה שגדלה ביישוב שספג שני פיגועים רציניים, היו לנו לא מעט פצועים לסייע להם, וכך הכל התחיל. אז נכון, היום אני לא יכולה להקדיש את אותן שעות, ימים ולילות, שהרי בני ביתי קודמים, אבל מדי פעם אני משתדלת לקחת חלק בדבר הטוב הזה.
סוגי החסדים שהייתי שותפה בהם, השתנו במהלך השנים. הם הפכו להיות בעיקר כאלו שקשורים להורים, ילדים, מקומות לימוד ועבודה. טרמפים, אוכל, וכד'. אבל לפני מספר שבועות, בדרך לא מתוכננת, מצאתי את עצמי יוצאת בשעת ערב מוקדמת, לאחר שדאגתי לשעת השינה של ילדיי, לעבר מחלקת ילדים בבית חולים, במטרה לשמור על תינוקת כבת שלושה חודשים, שלא היה מי שישהה ליד מיטתה הגדולה – עמוסת המכשירים.
יכולתי לפתוח פה בסיפורים מרגשים על אנשים שעושים חסד, ויוצאים מהבית כדי לטפל בתינוקת שהם אפילו לא מכירים. יכולתי לספר לכם על האישה המדהימה שישבה שם, בעוד בבית מחכים לה הררי כביסה וכלים, אבל היא מאכילה פה תינוקת זרה בכזו אהבה, אין גבול למעשי החסד שאני נתקלת בהם, ולעתים מוצאת את עצמי מקנאה קנאת סופרים עזה בכל אותם אנשים שנושמים את החסד הזה בכל רמ"ח איבריהם ומצליחים לעמוד בו לצד מטלות החיים היום יומיות.
אבל מה שתפס את תשומת לבי, לכד את רגשותיי והציף את נשמתי, היתה אנקדוטה שהתרחשה בחדר סמוך – אפילו לא ראיתי אותם. מסתבר, שכשאת אמא, הדברים שמציפים ל או מטלטלים אותך, הם אחרים לגמרי מזמנים בהם היית בחורה או אישה צעירה.
"חביתה" – שמעתי קול ילד קטן בוכה.
את הקול השקט של האישה, אולי אמו, אולי דודה או חברה של המשפחה, או לכו תדעו מה, לא שמעתי בהתחלה. ואז זה התגבר.
"אני רוצה חביתה" – הוא אמר שוב בקול מלא דמעות.
"אתה לא יכול לקבל אותה – אסור לך לאכול עכשיו", הפעם שמעתי את התשובה, והקול הכואב של הדמות שמעבר לקיר, צרב לי את הלב.
"חביתה, חביתה, אני רוצה חביתה, די די, אני רוצה"! הפעם זה כבר היה בכי קולני אמיתי.
מפה כבר לא שמעתי את הקולות. עמדתי בחדר הבידוד של התינוקת הזרה ששכבה שם, קטנה יותר מכל מד סיטורציה שהוצמד אליה, והרגשתי שאני רוצה להיות עכשיו בבית שלי. בבית שבו הילדה שלי מריחה טיגון של חביתה, היא סותמת את האף כי היא לא אוהבת חביתה, ו"זה איכס, אפילו שאסור להגיד ככה על אוכל" – ועל ילדים שפותחים ארון או מקרר מתי שרק מתחשק להם ושולפים עוד פרי טרי מקערת הזכוכית השקופה, או חטיף ושוקולד מהמגירה, ובכור אחד שרק מתלהב על כל חביתת "שתי עיניים" שאני מכינה.
והניסיון שלי לשכנע את הבנות שלטעום חביתה זה בכלל לא נורא, או לפחות ביצה, ככה למען החלבון, זה ממש טעים עם הירקות – אבל הן לא רוצות. קורנפלקס עם חלב בצלחת עמוקה ואני מרגישה אמא רעה.
והנה פה, במחלקת ילדים בתל השומר, ילד קטן שאיני רואה את פניו, לא יכול לאכול חביתה, אפילו שהוא מאוד רוצה. ואמא אחת שלא יכולה לתת לו חביתה, אפילו שהיא ממש רוצה ואפילו שיש בעגלת האוכל הרבה מאוד צלחות עם חביתה.
אין ספק כי הפרופורציות שלנו משתנות בהתאם לנתונים שהיקום מציב. זה מאתגר בכל פעם מחדש, וגורם לך להרהורים על החיים. צריכים לנצל את הרגעים החולפים והבלתי חוזרים האלו. כן, גם רגע של טיגון חביתה לבכור, או הסכמה שבשתיקה, עם ילדה שרוצה פיתה ריקה ללא חביתה. העיקר שהיא יכולה!
סוגי החסדים שהייתי שותפה בהם, השתנו במהלך השנים. הם הפכו להיות בעיקר כאלו שקשורים להורים, ילדים, מקומות לימוד ועבודה. טרמפים, אוכל, וכד'. אבל לפני מספר שבועות, בדרך לא מתוכננת, מצאתי את עצמי יוצאת בשעת ערב מוקדמת, לאחר שדאגתי לשעת השינה של ילדיי, לעבר מחלקת ילדים בבית חולים, במטרה לשמור על תינוקת כבת שלושה חודשים, שלא היה מי שישהה ליד מיטתה הגדולה – עמוסת המכשירים.
יכולתי לפתוח פה בסיפורים מרגשים על אנשים שעושים חסד, ויוצאים מהבית כדי לטפל בתינוקת שהם אפילו לא מכירים. יכולתי לספר לכם על האישה המדהימה שישבה שם, בעוד בבית מחכים לה הררי כביסה וכלים, אבל היא מאכילה פה תינוקת זרה בכזו אהבה, אין גבול למעשי החסד שאני נתקלת בהם, ולעתים מוצאת את עצמי מקנאה קנאת סופרים עזה בכל אותם אנשים שנושמים את החסד הזה בכל רמ"ח איבריהם ומצליחים לעמוד בו לצד מטלות החיים היום יומיות.
אבל מה שתפס את תשומת לבי, לכד את רגשותיי והציף את נשמתי, היתה אנקדוטה שהתרחשה בחדר סמוך – אפילו לא ראיתי אותם. מסתבר, שכשאת אמא, הדברים שמציפים ל או מטלטלים אותך, הם אחרים לגמרי מזמנים בהם היית בחורה או אישה צעירה.
"חביתה" – שמעתי קול ילד קטן בוכה.
את הקול השקט של האישה, אולי אמו, אולי דודה או חברה של המשפחה, או לכו תדעו מה, לא שמעתי בהתחלה. ואז זה התגבר.
"אני רוצה חביתה" – הוא אמר שוב בקול מלא דמעות.
"אתה לא יכול לקבל אותה – אסור לך לאכול עכשיו", הפעם שמעתי את התשובה, והקול הכואב של הדמות שמעבר לקיר, צרב לי את הלב.
"חביתה, חביתה, אני רוצה חביתה, די די, אני רוצה"! הפעם זה כבר היה בכי קולני אמיתי.
מפה כבר לא שמעתי את הקולות. עמדתי בחדר הבידוד של התינוקת הזרה ששכבה שם, קטנה יותר מכל מד סיטורציה שהוצמד אליה, והרגשתי שאני רוצה להיות עכשיו בבית שלי. בבית שבו הילדה שלי מריחה טיגון של חביתה, היא סותמת את האף כי היא לא אוהבת חביתה, ו"זה איכס, אפילו שאסור להגיד ככה על אוכל" – ועל ילדים שפותחים ארון או מקרר מתי שרק מתחשק להם ושולפים עוד פרי טרי מקערת הזכוכית השקופה, או חטיף ושוקולד מהמגירה, ובכור אחד שרק מתלהב על כל חביתת "שתי עיניים" שאני מכינה.
והניסיון שלי לשכנע את הבנות שלטעום חביתה זה בכלל לא נורא, או לפחות ביצה, ככה למען החלבון, זה ממש טעים עם הירקות – אבל הן לא רוצות. קורנפלקס עם חלב בצלחת עמוקה ואני מרגישה אמא רעה.
והנה פה, במחלקת ילדים בתל השומר, ילד קטן שאיני רואה את פניו, לא יכול לאכול חביתה, אפילו שהוא מאוד רוצה. ואמא אחת שלא יכולה לתת לו חביתה, אפילו שהיא ממש רוצה ואפילו שיש בעגלת האוכל הרבה מאוד צלחות עם חביתה.
אין ספק כי הפרופורציות שלנו משתנות בהתאם לנתונים שהיקום מציב. זה מאתגר בכל פעם מחדש, וגורם לך להרהורים על החיים. צריכים לנצל את הרגעים החולפים והבלתי חוזרים האלו. כן, גם רגע של טיגון חביתה לבכור, או הסכמה שבשתיקה, עם ילדה שרוצה פיתה ריקה ללא חביתה. העיקר שהיא יכולה!
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות