למה משה רבינו לא רצה לגלות טעמי התורה?

חוקים ומשפטים ניתנו לעם ישראל, ועל משה רבנו מוטלת המשימה ללמד את העם את התורה, טעמיה ומצוותיה. ומשה רבנו מסתפק בדבר, אומר לו נותן התורה על תעלה בדעתך לדלג על טעמיה וסודותיה של תורה, שים בפניהם הכל, לא רק ספר הוראות, ספר חוקים, תן להם תורת חיים!

אבל משה רבנו לכאורה חשש כפי שמבאר רש"י. והרי זה חלק בלתי נפרד מהתורה, איך שייך לחלקה ולהפרידה? איך חשב משה לחסוך זאת מבני ישראל?

אבל משה חושש מהעתיד, חושש מההשלכות שעלולות להתפתח ברבות השנים כאשר ימסור לעם ישראל את טעמי התורה, שהרי כל עוד אינם יודעים הטעמים - מקיימים ישראל את מצוות ורצון הבורא מתוך "משעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים" ללא פרשנות והבנת טעמיה וממילא אין סכנה שישנו כי הוא זה מאשר קיבלו מסיני.

אבל אם יקבלו את טעמיהן ופירושיהן עתידין לשגות ולגרוע או להוסיף ציווים ואיסורים לפי העניין והזמן, או ח"ו להפחיתם, וזה מסוכן לקיומה של תורה בשלמותה ולכן חושש משה רבנו לשלמות התורה כנתינתה.

עונה הקב"ה למשה "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד,ז) הבטיחו עם ישראל שעשיית המצוות איננה מותנת בטעמיה ופירושיה שהרי הקדימו נעשה לנשמע, וודאי ימסרו נפשם על קיומה של התורה כנתינתה ורק לאחר מכן יגשו להבנת טעמיה ופירושיה.

ונראה יותר מזה, דורשת הגמ' בסנהדרין "נפש עמל עמלה לו" על דברי תורה מבאר רש"י "מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה".

מכאן שתפקיד האדם לעמול 'עמל התורה' והעושה כך זוכה לקבל במתנה את טעמיה ופירושיה שזה החלק של 'נשמע' שאינו מתפקיד האדם אלא חלק שמימי שמקבל מבורא עולם כאשר בא בברית התורה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!