חיים ומוות: הזהירות ברגשות הזולת

כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. (כב, כא-כג) "כל אלמנה ויתום", הוא הדין לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ומצוי הדבר לענותם, (רש"י).

אומר מורי ורבי, הגרש"ד פינקוס זצוק"ל, בנוהג שבעולם, נזהרים אנו ברגשותיו של אדם גדול ומכובד שלא לצערו, ולתת לו כל מחסורו וכל אשר תאווה נפשו, כגון אם הוא רב גדול או עשיר, או משאר המכובדים שבעם, אבל האדם הפשוט, וכ"ש זה שהוא נבזה בעיני אנשים, עני, עם הארץ או חלש הכישרון, גם כאשר באים לעוזרו או לשמוע שיחו, נותנים לו להמתין ומקצרים בדברים.

אמנם, כמה נוראים פסוקים אלו, ללמדנו להיזהר בכבוד הבריות ושלא לצער שום אדם, ואדרבא, ככל שהוא שפל ברוחו – הקפיד הכתוב יותר בצערו, וכמו שרואים בעונשים הגדולים למי שיעבור על הדברים.

וכמה רעדו על כך דווקא גדולי ישראל שהרבים צריכים להם, שהם עלולים ביותר להיכשל בזה, ומה נוראים דברי חז"ל במסכת שמחות (ח, ח), על רשב"ג ורבי ישמעאל שגזרו עליהם שיהרגו, והיה רבי ישמעאל בוכה, אמר לו רשב"ג, בעוד שתי פסיעות אתה נתון בחלקן של צדיקים ואתה בוכה? אמר לו, אני בוכה שאנו נהרגים כשופכי דמים וכמחללי שבתות, אמר לו, שמא בסעודה היית יושב או ישן, ובאה אישה לשאול על טהרות שלה, ואמר לה השמש ישן הוא, והתורה אמרה "אם ענה תענה אותו", וכתיב בתריה "והרגתי אתכם בחרב".

ובמכילתא הגירסא, "אמר לו, שמא מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, ואמרה תורה "אם ענה תענה", אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט", עיין שם. והיינו, דלאו דווקא אלמנה ויתום, אלא כל שבא אדם לשאול שאלה או בקשה, כיון שבאותו הרגע הוא צריך לך, הרי נפשו עלובה עליו קצת שהוא צריך לטובת אחרים, וברגע זה דינו כיתום ואלמנה, והגורם לו להיות רגע נוסף בעלבונו ובבושתו- הרי זה מתחייב בנפשו!

וכן נהג הרמב"ם, כפי שכתב באגרת על הרבים שבאו אליו לבקש על חוליים, "ואצא אליהם לפייסם לרצות ולחלות פניהם כדי למחול על כבודם להמתין אותי עד כדי שאוכל אכילת ארעי, והיא מעת לעת, ואצא לרפאותם ולכתוב להם פתקות ונוסחת רפואת חולייהם, לא יסור הנכנס והיוצא עד הלילה, ולפעמים, באמונת התורה, עד סוף שתי שעות מהלילה או יותר אספר להם ואצוום ואדבר עימהם, ואני שוכב פרקדן מרוב העייפות וייכנס הלילה ואני בתכלית החולשה לא אוכל לדבר", ועין שם עוד נפלאות חסידות ומסירות נפשו של הנשר הגדול הרמב"ם להמון העם הפשוט.

ומה נאמר אנו – כאשר תופסים את התור במכולת לאיזה ילד קטן, או מבקשים איזו בקשה או שליחות מילד או אדם פשוט, דבר שלא היינו מעיזים לבקש מאחר, וידוע שהם עושים זאת רק מפני שלא נעים להם לסרב, וכיוצא בזה דוגמאות אין מספר. ואם על כל זה כתוב עונש כל כך נורא, כ"ש מידה טובה מרובה, והזהיר ברגשותיו של זולתו יזכה לחיים לו ולבני ביתו.

דברים אלו נוגעים לכל אחד ואחד מאיתנו בין גדול בין קטן, בין אדם פרטי ובין עובד ציבור וכל שכן איש ציבור, כמה זכויות נוכל לצבור מידי יום ביומו אם נאיר פנים אחד לשני ונקיים בנו "ולבן שיניים מחלב", נסביר פנים לזולת, בתור לרופא או למכולת, בכניסה לקבלת שירות כלשהוא או בכביש, ובכלל, לשמוע צרת הזולת בבחינת "צרה בלב ישיחנה", אל תיקרא ישיחנה אל ישחנה, עצם פריקת המטען של בן שיחנו יש בה כדי לפרוק את כאבו ומשאו של הזולת.

כל אחד במה שחנן אותו הבורא יתברך ובכישוריו השונים, שומה עלינו לזכור ולשנן הן אנו הנבחרים, והן העובדים המסורים, אכן, העבודה היא רבה, אך חלילה לא לשכוח אף בלהט העשייה, מה היא מטרתנו, ומה היא חובתנו, ומה מצופה מאיתנו, מאור הפנים, הטיית האוזן, פתיחת הלב בפני הפונה בכל פניה זו או אחרת, לפני הכל, עומד בפנינו יהודי, שלפעמים עצם האזנה לבעיותיו, יש בה כדי לגרום לבעיה זו להיעלם מאליה, נתינת עצה טובה ומועילה, פירוק ביורוקרטיות כאלו ואחרות שהאדם מהשורה מתקשה מאוד בהבנתם ובהתמודדות איתם, היא לבדה יש בה כדי להביא מזור לפונה.

ובעיקר, לא לשכוח את הזכות הגדולה והרבה להיותנו משרתי בניו של הקב"ה, והיותנו מזכי הרבים שעליהם נאמר "מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" שעליהם נאמר "עין לא ראתה אלוקים זולתך ייעשה למחכה לו".

זכורני שלפני כמה שנים שחתי לפני הגאון הגדול רבי יעקב פרידמן על הקשיים הגדולים איתם התמודדתי בעבר בעת שהקמתי מוסד חינוכי גדול בבאר שבע שהוקם ושגשג בעמל רב, וכך אמרתי לו כבוד הרב, אני נופל מהרגליים, חייך לי הרב פרידמן ואמר לי בזה הלשון, אומר לך משהוא, ואתה תעשה עם זה מה שאתה מבין, מדוע נאמר על מזכי הרבים "עין לא ראתה זולתך"?, וכי קשה לתורתנו הקדושה להגדיר את שכרם של מזכי הרבים? והלא ראינו מצוות לא מעטות שהתורה גילתה לנו מה הוא שכרו של מקיים מצוה זו או אחרת, "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", ועוד מצוות אחרות שעליהן נאמר מה שכרן של מקיימיהן, ומדוע כאן דווקא נאמר "עין לא ראתה אלוקים"?, אמר לי הגאון רבי יעקב פרידמן שליט"א בחיוך רחב ובזה הלשון, תקשיב טוב ידידי, חסד גדול עשה בורא עולם שלא גילה מה הוא שכרם של מזכי הרבים, שאם היה מגלה מה הוא שכרם של מזכי הרבים, היו האנשים רצים רצים עד שנופלים ומתים.

"גדולה מידה טובה ממידת פורענות פי חמש מאות", ואם על צערו של יהודי באשר הוא, נאמרו עונשים חמורים אלו, אם נאיר פנינו אחד לשני, ונשמח לב יהודי כמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו בע"ה.

שבת שלום ומבורך
צוריאל

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!