אתגר במדבר: על גיבוש וערבות הדדית

1.
בראשית השבוע השתתפתי במסע מאתגר בהר הנגב, בואכה הערבה. את המסע ארגנו 'מפעלות הרב גרוסמן', שיודעים ארגון מהו. כשמתכננים, זה עד הסוף. הכי נועז. הכי מאתגר. המסע נועד ל'מתמודדים', אלו הניצבים בכל ימות השנה במגוון אתגרים. כל אחד והאתגר האישי שלו.

אמרו לי שאלו ימי גיבוש. לא יותר מכך. כן, אמרו לי גם לבוא עם כוחות ואם אפשרי גם עם ג'יפ. להיכן נוסעים? לאזור המכתשים. הדרך היחידה לשרוד את היומיים הללו בלב המכתשים, תלוי בגיבוש הקבוצה. כל אחד תורם את חלקו.

אם דיברנו על התמודדות מול אתגרים, אין יותר מתאים מאשר להתייצב מול האתגר, ראש בראש. קדמונינו לימדונו כי "אין דבר העומד בפני הרצון". יש יופי מיוחד בצליחת אתגרים. אתה יוצא עם ג'יפ לשטח, חש באופוריה ובתחושה של 'אף אחד לא יכול עליי', ובתוך שעה קלה אתה מגלה שהמציאות לגמרי לא מתכתבת עם התחושה. זה מתחיל בנסיעה בתנאי דרך קשים, ממשיך במקומות שבלתי ניתן לעבור בהם עם הג'יפ, אלא אם כן אתה יודע בדיוק מה אתה עושה. בהמשך מגיעים לירידות תלולות, עליות מפרכות, ואתה מגלה כי בכל דקה - הנך ניצב מול אתגר חדש, שהמחיר באי צליחתו, עלול גם לעלות בחיים.

זה היה הרעיון מאחורי המסע: להעמיד את המתמודדים מול אתגרים. לא כאלו מהחיים, משפחה, חברים, לימודים או עבודה. להראות להם מה היא התמודדות בשטח, כאשר אין מושיע וגואל בסביבה, ואתה חשוף לסכנות, מכשולים וניצב בפני משימות לא פשוטות. כעת, מה שמפריד בין הצלחה לכישלון הוא רק האמונה והביטחון העצמי. אתה חייב לשנן לעצמך טרם כל מכשול או מעבר, שהינך מסוגל. כי אם לא, תישאר תקוע לנצח במדבר הצחיח.

אמנם יש נקודה נוספת, חשובה לא פחות, שקיבלה ביטוי רב במהלך המסע. תחושת הערבות ההדדית. אם ביום-יום אנו חיים איש לעצמנו, במהלך הישרדותי שכזה, ה'בין אדם לחברו' הוא חלק אינטגראלי בהצלחת המסע. אם הטיול הזה היה מוצלח - והוא היה כזה - זה בעיקר הודות הגיבוש ותחושת שותפות הגורל בין המשתתפים.

2.
בפרשתנו, פרשת 'משפטים' אותה נקרא השבת, מלמדת אותנו התורה על כמה וכמה מצוות חשובות, הנוגעות לכל יהודי. עם ישראל נמצא ברגע השיא שלו, תקופה קצרה מאוד לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף. העם נמצא בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליו הצליח להגיע. במעמד שלא נראה כמותו מעולם, מקבל עם ישראל את התורה.

מי שמתבונן בפרשת השבוע, אינו יכול שלא להיות מופתע מהמשפטים אותם מצווה בורא העולם את עמו, ימים ספורים לאחר קבלת התורה. עם ישראל נמצא באחת משעותיו היפות, אולי זה הזמן לספר לו על יום כיפור? על שבת? אפשר גם על החגים והמועדים, תפילין, טלית ועוד.

אך לא כך. התורה פותחת דווקא במצוות, שבעיניי המתבונן נראות שוליות מאוד. דיני עבדים - שמותר לבית דין למכור יהודי שנתפס בגניבתו ואין באפשרותו לשלם את הגניבה לעבדות, או על אדם שהיכה את עבדו הכנעני ופצעו, שחייב לשחררו לחופשי. בהמשך מצווה התורה על האדם לשמור את שורו ולוודא כי לא יזיק אחרים. וכמו לא די בכך, במשך כל הפרשה, עוסקת התורה בעוד ועוד דינים, הנדמים כשוליים ביחס למצוות הגדולות והחשובות.

ובמחשבה שניה, לא בכדי פתחה התורה מיד לאחר מתן תורה במצוות שבין אדם לחברו. דוקא לאחר המסע השבוע במדבר יהודה, התחוורו לי היטב הדברים. הדרך להתחבר לתורה ולהבין את התורה, היא בראש ובראשונה להיות בן אדם, מענטש. כדי לשמור על התורה ולקיימה צריכים להיות ישרים והגונים האחד כלפי השני, אם זה במצוות כמו 'השבת אבידה', 'עזוב תעזוב עמו', 'מדבר שקר תרחק', 'אלמנה ויתום לא תענון' ועוד. הערבות לקיום העולם הוא רק בקיום חברה הומנית, מתחשבת וסובלנית.

דווקא בפרטים הקטנים הללו, במצוות הנראות פעמים כקטנוניות וכמתמקדות בנושאים שוליים, בייחוד לאלו יש תפקיד מרכזי וחשוב בחוסנה של החברה ובלכידותה. כי אלמלא מידות טובות, התחשבות בשני, והתנהגות נאותה בין איש לרעהו, לא היינו שורדים כאומה. אף לא יום אחד.

3.
אמנם חלף עבר לו יום ט"ו בשבט, אך אי אפשר שלא להתייחס אליו. מזג האוויר החורפי שלווה אותנו ביום ט"ו בשבט, הביא לנו בדיעבד שני ימי 'חג', כי את 'טקס הנטיעות' בבתי הספר, ערכנו ביום שישי האחרון בהשתתפות מכובדים ואישי ציבור, ההורים והתלמידים.

במהלך הטקס, אמרתי בפני התלמידים, רעיון ששמעתי מאבי מורי הרב מנחם שמואל נורדמן, שנוהג לחזור על הדברים הללו בפני המשפחה והתלמידים.

התורה מלמדת אותנו "כי האדם עץ השדה". המהות של עץ השדה שהוא חי לעצמו. הוא מקבל וניזון ממים וזבל בלבד. אבל מה הוא נותן לאחרים? פירות! עץ בריא נותן פירות, עץ שלא נותן פירות אינו צומח אלא נובל. נתינת הפירות מחיה את העץ. בנוסף, העץ מקבל מעט אך נותן הרבה. "כי האדם עץ השדה" - אף האדם בדומה לעץ צריך להיות עסוק בנתינה. לא לחשוב כמה קיבל, אלא לתת מעבר לכך. כי אם לא ייתן וידאג אך ורק לעצמו, הוא ינבול.

את הנקודה הזו ניתן לראות בטבע: כשאנו מביטים על ים כינרת מול ים המלח אנחנו מגלים את השוני. הכינרת נותן את מימיו וכמעט כל מי הארץ באים ממנו ואילו ים המלח לא מוציא מעצמו כלום. דווקא הכינרת שמחלק את מימיו לאחרים, מימיו מתוקים, כל יצורי המים חיים בתוכו וסביבתו פורחת להפליא. ואילו ים המלח, שאינו מוציא ואינו נותן ממימיו כלום, מימיו מלוחים, אין חיים ליצורים שבתוכו, ושום צמחיה לא צומחת ופורחת בתוכו או בסביבתו, ולא בכדי נקרא בשם 'ים המוות', כי מי שלא נותן מעצמו לזולת אין לו חיים.

זהו מה שאנו למדים בט"ו בשבט, וזה מה שמלמדת אותנו התורה בפרשת השבוע. העולם מושתת על בין אדם לחברו, על נתינה ומחשבה על הזולת. הדרך לטפח חברת מופת, היא ביכולת שלנו להיות חברה מלוכדת, מתחשבת ונותנת.

שבת שלום

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!