אפס קרדיט למע"מ אפס

יום שני האחרון אמור היה להיות יומו הגדול של שר הפנים הטרי אריה דרעי. אחרי שנים של הבטחות פומפוזית על דאגה לשכבות החלשות, הגיע היום הגדול. לא עוד 'אוטוטו-זה-קורה', אין יותר 'צריך-לשקם-את-התנועה', נגמרו ימי ה'תנו-לי-להתאקלם-ואחזיר עטרה-ליושנה' - סוף סוף משהו קורה. משהו אמיתי, שמורגש בכיס של כל משפחה ברוכת ילדים.

ביום שני יצא דרעי מהבית בזהירות. כשהדף את דלת המעלית הוא תכנן לדחוף בזהירות גם את גדודי העיתונאים שצובאים על הדלתות כדי לראיין אותו על המהפכה שהביא במחירי התחבורה הציבורית. הוא חייך בענווה, כופף מעט את קומתו, ויצא בעיניים עצומות למחצה כדי לא להסתנוור מהפלאשים - תוך שהוא ממלמל את המסרים: "חברים, תודה שהגעתם. הבטחנו וקיימנו, זה רק ההתחלה, המהפכה כבר כאן וכו' וכו', ועכשיו, רבותיי, אני מאוד מצטער, תנו לי להמשיך את המהפכה". להפתעתו, שלא לומר לחרדתו, השטח היה פנוי לחלוטין. אפילו מצלמת סמארט-פון של כתב מקו נייעס לא חיכתה לו מחוץ למעלית.

נו, הוא מלמל לעצמו באופטימיות זהירה, יפה מצדם. לא רוצים להטריד כאן את מנוחת השכנים. בטח מחכים לי ליד המשרד. הוא נכנס למושב האחורי ברכב וביקש מהנהג - תוך שהוא מעלעל בעיתוני הבוקר - לנסוע בזריזות לכיוון המשרד. העלעול בעיתוני הבוקר לימד אותו לא מעט. מילה לא נכתבה על הרפורמה שנכנסה באותו יום לתוקף. "נו, אולי הם שומרים את זה למחר, כדי להביא את תגובות העם לשינוי בפועל", מלמל. מכוניתו של דרעי הגיעה למשרד, השר היטיב את עניבתו ויישר את חליפתו, אך גם הכניסה למשרד הפנים הייתה שוממת, כאילו מדובר היה בסניף לשכת האוכלוסין בצפת ביום מושלג. אפילו התקווה שכתבי הכנסת יציפו את חדר הסיעה - התבדתה מהר מאוד, והיום שאמור היה להיות מהמשמעותיים יותר בחייו הציבוריים עבר בקול דממה. דקה. עצובה.

ולא חסרו יועצים ודוברים שניסו לעורר עניין. הודעות מפורטות נשלחו לעיתונות, הפרופיל שלו ברשתות החברתיות שיגר אין ספור הודעות שכולם קיבלו את הכותרת החגיגית: הבטחתי וקיימתי. כמו רוצה לומר: הרי איש לא באמת האמין להבטחות שהבטחתי לפני הבחירות, אבל ראיתם מה זה, נגד כל הסיכויים: הבטחתי ואפילו קיימתי. מי היה מאמין. ביום שני כבוד השר העממי אפילו ירד למה שמכונה ה'שטח'. בשעת צהריים מוקדמת הוא יצא לתחנת אוטובוס ירושלמית במטרה לפגוש אזרחים שנהנים מההוזלה במחירים. הדובר המסור עשה הכל כדי לעורר עניין. הוא שלח הודעה על הסיור הצפוי בבוקר, תזכורת אחרי שעתיים, מיקום לתוכנת הניווט הלוויינית אחרי שלוש שעות, ובגדול - חוץ מלסחוב עיתונאים באוזניים באלימות - הוא באמת עשה הכל. אבל זה לא עבד.
אפס עניין ציבורי.

הטפלון של המדינה
הדממה התקשורתית סביב פעילות דרעי - לא ברורה, וקשה לעיכול שבעתיים עבור מי שעד לא מזמן היה החרדי הכי פופולרי בכל כלי תקשורת חפץ חיים. כולם שיוועו למוצא פיו. כל ראיון אתו היה חגיגה, וכל כתבה מקפצת רייטינג. והיום? יוק.

אם לא די בחוסר העניין, הרי שמהעבר השני של המתרס יושב שר הבריאות יעקב ליצמן שדומה שפתח התנחלות בכותרות הראשיות של העיתונים ובפתח המהדורות המובילות. כמו איזה קוסם הוא משתחל מכל מקום. תמונתו החייכנית קופצת מכל כלי תקשורת. כשהוא משתתף באיזה אירוע אזוטרי של פתיחת סניף 'קופיקס' בבית חולים - התקשורת לא יודעת את נפשה מהתפעלות; הוא מבקר בבית חולים - שש מצלמות רודפות אחריו ומפיקי התכניות האישיות בכל ערוצי הטלוויזיה עומדים אצלו בתור לערוך ראיונות אחד על אחד. לעומת זאת, כשיש דיווחים שמשרד הבריאות מעלים מידע על נתוני הבריאות בחיפה - איש לא חושב להפנות אצבע מאשימה אל השר. אם במשרדים המחזיקים בתקציבי יצרני סירים ומחבתות יושבים קופירייטרים מוצלחים, לא ירחק היום שליצמן יהפוך לפרזנטור שלהם: הטפלון של המדינה. טגן עליו מה שתרצה - לא ידבק כלום.

קשה שלא להבין את התסכול של דרעי. מי שלהטט פעם בתקשורת כרצונו, שהכריזמה שלו חרכה מסכים, נאלץ השבוע לנדוד בין תחנות אוטובוס ירושלמיות, בלי ששום כלי תקשורת רציני ישלח צוות ללוות אותו ביומו הגדול. והוא לא מבין איך זה קורה לו. עד שהחל לרדת ללשכות האוכלוסין, גם מי שמאזכר זאת לשבח, ואין רבים כאלה, טורח לציין כי דרעי מחקה היטב את ליצמן.
ליצני הכנסת נזכרו השבוע באמרתו הידועה של האבן עזרא שהתקשה כל השנים לפרנס את ביתו. במר לבו, אחרי שניסה את מזלו בעוד פרנסה ונכשל, הגיע למסקנה כי ביום שיתחיל למכור נרות - לא תשקע החמה, ואם יעסוק במסחר תכריכים - בני אנוש יפסיקו למות.

דרעי עובר את אותו תהליך: כשהחליט לאמץ את מודל ביקורי הפתע, הוא גילה למרבה הצער שהקונספט שתפס חזק ב-2010 בחדרי מיון כנראה קצת מוצה. כשנסע עד צפת ביום מושלג כדי לבדוק איך עובדת לשכת האוכלוסין בימים קרים, הוא גילה לחרדתו שהלשכה סגורה על מנעול ובריח. למה? לא תאמינו: העובדים גילו את אוזניו, שבימים קרים כל כך הפוך בבית קורץ יותר מעבודה פקידותית במקום נטול מפזרי חום.

אפשר להגיד לחובתו של דרעי לא מעט דברים, דבר אחד אי אפשר לקחת לו: את האינטואיציות והיכולת לזהות סיטואציות. אין לו בעיות קליטה. מהר מאוד הוא הבין שיש לו בעיה. אם בימיו הגדולים, כשהוא מעביר מאות מיליוני שקלים לטובת האזרח, המקסימום שהוא מקבל הוא 60 שניות מוקלטות בתכנית בוקר - משהו לא עובד כמו שצריך. אם הסיקור היחיד שהוא מקבל על מהפכת המחירים, זה סקר רחוב בקרב משתמשי התחבורה הציבורית, שרובם מספרים שהשרים כץ וכחלון הם האחראים על ההנחה במחירים - יש לו בעיה חמורה.

בעיני רוחו, דרעי ראה את עצמו הופך לכחלון השני, וקל וחומר נשא בנפשו: אם כחלון שהוזיל את מחירי הסלולר זכה לתהילה עולם וקיבל עשרה מנדטים על רפורמה אחת, אז הוא? שמוזיל גם את התחבורה הציבורית, גם את המים וגם את החשמל - אמור היה לקטוף לא פחות מעשרים מנדטים בסקרים. אבל שום דבר מזה לא קורה. הסקרים מלמדים על דשדוש מתמשך, הציבור לא מודע לרפורמות, ואת כל הקרדיט הציבורי קוטפים לו ליצמן וגפני. ביקש לבצע חוק מע"מ אפס, וזכה באפס קרדיט.

לפחות נישן טוב
עם התחושות האלה, לא פלא שדרעי הגיע במצב רוח קרבי במיוחד לישיבת סיעת ש"ס.
הישיבה כולה סבבה סביב הח"כ החדש והאנרגטי של ש"ס יגאל גואטה, שניצל את הבמה לחבוט בחבריו לסיעה. "לא מבין", אמר, "איפה הידיעות על המהפכה שאריה עושה? למה אף אחד לא שומע מזה? למה כולם מתלהבים שנתתי את מספר הטלפון שלי לכל דורש? האם זו לא המחויבות שלנו כנציגי ציבור? למה אנשים כל כך מתרגשים שעונים להם? מה היה כאן עד היום?

"אתם יודעים", סיפר גואטה, "קיבלתי בימים האחרונים מאות שיחות טלפון. רוב השיחות הן מאנשים שרוצים שיקשיבו להם. הם בכלל לא מחפשים פתרונות. כשאני מסיים אתם את השיחה - חצי מהבעיה כבר נפתרה. ובמקרים שיש בעיות אמתיות - חייבים לטפל. בשביל זה אנחנו כאן".
כשאחד הנוכחים העיר שבשביל פעילות תקשורתית צריך משאבים כספיים ושלמפלגה אין כסף בקופה - הוא אמר: "חבר'ה, אם הייתי יודע שזה המצב ואתם כל כך מרוששים לא הייתי בא לכאן".
היוזמה של גואטה לחשוף את מספרו לציבור בראיון הרדיופוני הראשון שלו - התבררה כלא פחות מגאונית. בשנייה אחת הוא הפך מדמות אלמונית לאחד שאי אפשר להתעלם ממנו. מתכנית טלוויזיה חייגו אליו בהפתעה, תכניות אקטואליה ניסו אותו - והוא לא נפל אפילו פעם אחת. מאז שפרסם את המספר - הטלפון לא מפסיק לצלצל. גם בישיבת הסיעה, המשיכו השיחות לזרום.

דרעי נטל את רשות הדיבור: "אין ספק", הוא אמר בכעס לא מבוטל, "שהפעילות שלנו לא מגיעה לידיעת הציבור. לא יודעים מה אנחנו עושים וזה חבל מאוד". אחד הנוכחים אמר: "נתניהו גונב לנו את הקרדיט, הוא מפרסם שהוא הוביל את הפחתת המחירים בתחבורה הציבורית". דרעי כבר ממש כעס: "נתניהו? הוא הדובר שלי? אליו אנחנו יכולים לבוא בטענות? הוא עושה את עבודתו, הבעיה היא אצלנו. לא אצל נתניהו".

מאוחר יותר, הצליחו החברים בכל זאת לשכנע אותו שנתניהו הוא מקור הבעיה. דרעי בתגובה, עזב את המליאה ולא נשאר לליל ההצבעות הארוך שחיכה לח"כים. מקורביו הסבירו כי הוא נטש בזעם כדי להעביר מסר לראש הממשלה מה דעתו על גניבת הקרדיט.
כבוד כבר לא יהיה היום, אמר לעצמו דרעי. לפחות נישן כמו שצריך.

האצבע השביעית
להקות של נכבדים דרוזים (פרס יינתן למוצא דרוזי שאינו עונה לתואר 'נכבד'. אך על מחלת התארים המפוצצים ונטולי ההקשר, בהזדמנות אחרת) חבושים בתרבושים סגנוניים גדשו השבוע את מסדרונות הכנסת. תחילה סיירו ברחבי המשכן, עברו בין החדרים ופלטו קריאות התפעלות מתונות למראה תמונות שונות שנתלו על הקירות. אחר כך הם הסתערו על יציע המכובדים ומילאו אותו עד אפס מקום. וכל המחזה לא היה אלא הקדמה לאושר שהציף אותם כשחזו במו עיניהם בטקס ההשבעה של הח"כ החדש מבית מפלגת 'כולנו' - ח"כ אכרם חסון.

האירוניה היא אורחת קבועה במשכן הכנסת. כך סובב מסובב הסיבות, שמי שקידם את פניהם של הנכבדים היה סגן שר החינוך ח"כ מאיר פרוש, שעלה לדוכן כדי להכריז שלדעתו יש להשליך את נשות הכותל לכלבים. אין ספק שהיה חשוב מאוד להעביר את המסר הזה למאות הדרוזים שישבו ביציעים ושאלו את עצמם מי הן נשות הכותל ומי הם הכלבים שהרב פרוש מנדב להם את כל הטוב הזה.
פרוש הוא הח"כ היחיד שפניו לא מעידות כלום על המתחולל בתוכו. כשהפסיד במרוץ לראשות עיריית ירושלים וכשמינה את בנו לראשות עיריית אלעד, הוא שמר על אותה ארשת. את קנייני 'מידת ההשתוות' שרכש בעמל בימים שעשה בחצר הקודש הפולנית עד להתנתקותו הימנה, לא ניתן לקחת ממנו. אבל גם בלי הבעות פנים, סביר להניח שלנגד עיניו של פרוש - בשעה שכילה את זעמו על נשות הכותל ולנגד עיניו מאות דרוזים - עמד לבטח חברו לסיעה, הח"כ לשעבר יעקב אשר, הממתין כבר חודשים ארוכים להחלטה שלו.

לפני שניגע ביישום החוק הנורבגי שנטחן עד דק, הנה שאלה שמטרידה מאוד את הח"כים החרדיים, במיוחד את אלו האשכנזים: איך יכול להיות שהם זוכים לאהדה כל כך גדולה בציבור, אבל האהדה הזו לא מביאה להם אפילו קול אחד בסקרים? מנגד, איך זה שלפיד - שלא הזיז בקדנציה האחרונה עט כדורי מקצה אחד של השולחן לקצהו האחר - ממריא בסקרים לכיוון העשור השני? דווקא הם, שלא מפסיקים לעבוד לרגע, לא זוכים אפילו לקול אחד נוסף.

לא בדקנו את הנושא מבחינה מקצועית, ובטוח ששווה להשקיע כמה גרושים בשביל להבין את תהליכי העומק בחברה הישראלית ולבדוק אם באמת יש סיכוי להביא מצביעים מבחוץ, אבל דבר אחד ברור: מצביעים פוטנציאליים שהיו שוקלים להצביע למפלגה שחבריה עושים יותר מכל סיעה אחרת בכנסת - היו רואים גם את המתחולל בתוכה ובורחים כל עוד רוחם בם. 'לפני שהם מקוששים קולות מבחוץ, שיסתדרו אחד עם השני', אומרים לעצמם המועמדים הפוטנציאליים שימאנו לשלשל גימ"ל ביום פקודה.

לא ברור שיש על מי להטיל את האשמה על החרפה הזו. נכון יותר: ברור שאין אשם אחד בסיפור הזה. לסגן השר פרוש שנתן להבין שיפנה את מקומו אחרי שהחוק יעבור - יש טענות טובות. הבטיחו לו ג'וב עם שיניים בחינוך העצמאי - ולא קיימו. זה נכון, אבל זה לא מפחית כהוא זה מחילול השם שנוצר פה. אולי זו לא רק אשמתו, ונכון מאוד: הוא לא חייב כלום, מדובר במחווה של רצון טוב. אבל תבוא המציאות ותוכיח: כל סיעות הבית יקיימו את החוק הנורבגי. רק יהדות התורה - המפלגה שזקוקה אולי יותר מכל שאר המפלגות לחיזוק ולתוספת בכוח האדם - נותרה מצומקת.
שיקולים לכאן ושיקולים לשם. אם דרעי, בנט וכחלון הצליחו להתגבר על המשברים הפנימיים, לגלות מנהיגות ולהעניק לעצמם תוספת כוח משמעותית - קשה להניח שהנציגות החרדית לא תצליח לעשות זאת. מה אומר לעצמו נסים מקריית גת או עודד מרעננה, כשהוא רואה את החברים מנהלים מלחמה שיש בה רק כיפופי ידיים ואפילו לא קורטוב אחד של תורה או שכרה?!
ויתירה מזו. להבדיל מהסיעות האחרות שבהן הוצנחו ח"כים חדשים וחסרי ניסיון, הרי שביהדות התורה הסיפור שונה בתכלית. אין כאן סידור ג'וב לפעיל מפלגה. יעקב אשר מקבל כיום את אותם תנאים שקיבל כחבר כנסת. אפילו עוזריו שולבו בתפקידים מתאימים. הוא עוסק מרבית יומו בפתרון מצוקת הדיור והוא שותף בדיונים ובפורמים הרלוונטיים. אבל כל יום שעובר והוא אינו מביא את יכולותיו כח"כ מן השורה - הוא כתב אישום לחבריו למפלגה שלא יודעים להסתדר ביניהם ולהכניס אותו כמה שיותר מהר לכנסת. והדברים אמורים גם כלפי חבריו לדגל של הח"כ החסר: לפעמים כדאי להתכופף, כדי להזדקף.
@3=ההפתעה בדרך
ישאל השואל: למה חשוב כל כך להכניס עוד חבר כנסת? הקואליציה נשענת על המפלגות החרדיות, בלעדיהן אין ממשלה. אז יהיה פחות חבר כנסת אחד, מה רע כל כך? ובכן, תעתועי הקואליציה גרועים מייסורי האופוזיציה. כשיושבים באופוזיציה, עצביהם של כולם מתוחים, הערנות בשיאה והגרונות מוכנים בכל רגע לצעוק 'געוואלד' גדול. בקואליציה, המציאות שונה לחלוטין. גם כשנציגינו מתמודדים עם גזרות קשות ומרות - אין להם על מי לצעוק. על מי יצווחו, על עצמם?
המציאות הזו מצריכה כוח אדם. היהדות החרדית זקוקה כיום נואשות לחברי כנסת שירוצו בין הפקידים, ידברו עם השרים הרלוונטיים, ינכחו בדיוני הוועדות ויטפלו בשרפות שפורצות חדשים לבקרים.
דוגמאות? לא חסר. רק בשבוע האחרון נאלצו הנציגים החרדים להוריד מסדר היום את החוק שנועד לתקן את האפליה למוסדות שלא מלמדים ליב"ה, אחרי ששר החינוך בנט הודיע שיתנגד לחוק שחקיקתו סוכמה במפורש בהסכם הקואליציוני. וזו לא הבעיה היחידה שמגיעה מגזרת משרד החינוך, שפקידיו עושים כל מה שבידם כדי להצר את רגלי המוסדות החרדיים. ועוד לא דיברנו על מצוקת הדיור ההולכת ומחריפה שמצריכה טיפול, על העבודה מול משרד האוצר שמצריכה טיפול שוטף ועל הבעיות המוניציפליות שמצריכות התערבות של ח"כים כדי לפתור אותן.
ישיבת סיעת יהדות התורה השבוע עסקה בגזרות המתחדשות חדשים לבקרים על ידי משרד החינוך. הַבְּרוֹךְ הגדול הוא שלסיעה יש נציג במשרד. מאיר פרוש קוראים לו. אבל הוא מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן: אם יתקוף את המשרד שהוא משמש בו סגן שר יאבד את היכולת והלגיטימציה שלו לפעול ולעזור למוסדות, אולם מנגד, הוא אינו יכול שלא לצעוק. הוא הראשון שעיניו שוזפות את העוולות, וכירושלמי מפולפל מבין מיד שמדובר בדברים שאי אפשר לעבור עליהם לסדר. כך נוצר מצב אבסורדי: ביטאון הבית של שלומי אמונים תוקף את משרד החינוך שבראשו עומד יו"ר הסיעה. מצב כזה לא יכול להימשך לנצח.
בינתיים, פרוש פוסע בלוליינות בין הטיפות. הוא מבקש מחבריו לסיעה שיפעילו לחץ על שר החינוך בנושאים קרדינאליים. דהיינו, תיאבקו בלי שאעמוד בפרונט. בתחילת הקדנציה הובטח שתוקם ועדה לטיפול בנושא רישוי מוסדות החינוך כך שלמנהלים יהיה קצת יותר קל. הוקמה ועדה? הצחקתם את אנשי המשרד. במקום להקים ועדה, הם קבעו באופן חד צדדי נהלים חדשים, קשים פי כמה מהקודמים, בלי שחשבו אפילו לשאול לדעתו של סגן השר. כך היה גם בפרשיית מנהל המחוז החרדי שהוצנח בניגוד לדעתו של פרוש, וכך קורה בימים אלו במכרז תפור לדובר שאמור לדברר את פעילות המשרד לציבור החרדי. שוב, מעל ראשו של פרוש.
אלו רק הבעיות על קצה המזלג. כמותן יש עוד בלי סוף, ופרוש, שידיו מלאות עבודה, נאלץ להעביר שעות יקרות מפז בדיונים בכנסת, בלי שיש לו יכולת פרלמנטרית אמתית או מיניסטריאלית משמעותית כחלופה לכך.
ובמשפט האחרון טמונה הצרה הנוספת של יהדות התורה: העובדה ששני חברים מהסיעה בת ששת המנדטים מחזיקים במשרה מיניסטריאלית, תהא משכורתה אשר תהא ויהא היקפה אשר יהא, מונעת מהם לעסוק בעבודה הפרלמנטרית השוטפת. הם לא מציעים חוקים, לא משתתפים בוועדות ובגדול הם עסוקים בענייני משרדם. היו"ר גפני עסוק ראשו ורובו בוועדת הכספים, וכך מוצאת את עצמה יהדות התורה עם שניים וחצי ח"כים פעילים שצריכים להתמודד עם אין ספור חברויות בוועדות שההצבעות בהן עוברות על חודו של קול בשל הממשלה הצרה והבלתי אפשרית שמנהלת את המדינה בקושי גדול. חד גדיא, חד גדיא.
ואחרי כל זה, במקום שיעוטו על המציאה ויכניסו מהר-מהר עוד ח"כ לכוח הלוחם, העסק הולך ונגרר, הולך ונגרר. רק לפני כמה חודשים העבירה מפלגת יהדות התורה בדי עמל ובניגוד לכל התחזיות הפוליטיות את החוק הנורבגי. איש לא נתן לו סיכוי, אבל יעקב אשר תפר טלאי אחר טלאי והצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהעביר את החוק כך שיחול גם על סגני השרים. אז על מה, ריבון העולמים לעכב זאת? למה לא ליהנות מהפירות שהצמחתם בעמל כה רב?
עד היום הנושא הושתק. טואטא מתחת לשטיח. המפלגות בקואליציה לא מימשו את החוק, וביהדות התורה השאירו את הפצע החשוף בצד. כאילו אם לא מדברים על זה - הבעיה תיפתר מאליה. יבוא הקוסם ויסדר את העניין. אבל כשנכבדי העדה הדרוזית כבר חוגגים עם משפחת חסון את כניסת יקירם לחבר כנסת מן המניין, קשה להבין מדוע היהדות החרדית לא יודעת להתעלות מעל שיקוליה הקטנוניים ולעשות את המעשה הנכון.
פרוש עומד עתה בצומת דרכים. מחד גיסא, יישום החוק הנורבגי הוא לכאורה הקלף האחרון שנותר לו ביד. אם יוותר עליו, הוא חושש, ובצדק, שיאבד את הסיכוי לקבל שליטה אמיתית בחינוך העצמאי. מאידך גיסא, לא מן הנמנע כי דווקא אם ייזום את הצעד הראשון ויבוא לקראת דגל התורה, האחרונים יחזירו לו טובה תחת טובה. יעקב אשר, שהיום מנוע מלעסוק בנושא החינוך העצמאי בגלל ניגוד העניינים, יוכל לעשות זאת בקלות כשישב בכנסת ויהיה חייב הכרת הטוב לפרוש שהעניק לו את הקדנציה.
צומת הדרכים הזה הוא נקודת מבחן לפרוש. אם יגלה כאן גדלות נפש וינקוט צעד שיוכיח קבל עם ועולם שאצל נציגי הציבור החרדי האינטרס הציבורי הוא מעל האינטרס הפרטי - הוא יקנה את עולמו להרבה מאוד שנים.
דווקא כח"כ שסובל מתדמית סקטוריאלית ארוכת שנים כמי שדואג אך ורק לבני עדתו, אם יעמוד קבל עם ועולם ויכריז: "רבותיי, דגל התורה לא עמדו בהתחייבויות כלפיי, ואנחנו עוד נמצא את ההזדמנות לדון על כך, אבל האחריות הציבורית מחייבת. הציבור החרדי זקוק נואשות לתוספת ייצוג, ובשל כך, אני שם את כל המחלוקות בצד ונותן לרב יעקב אשר לפעול למען האינטרסים של כולנו" - אין ספק, באותו רגע ייחלץ פרוש מהתדמית הנישתית שדבקה בו.
כשראינו אותו השבוע בכנסת, בדרכו להשבעת ח"כ חסון, שאלנו אותו אם יש סיכוי שזה יקרה. האם נזכה עוד בימינו לראות התעלות של ח"כ מעל האינטרסים שלו. "חכו", השיב לנו בחיוך רחב, "אתם הולכים להיות מופתעים".
לו יהי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!