גזענות בין אחים: יהודי קמישלי מול יהודי חאלב

בפרק ב' האחרון חזרתי לתקופת קום המדינה שפטרונה היה בן-גוריון לטוב ולרע. בפתח הדברים ציינתי כי "אין ספק שנוצרה בתקופת ב"ג ובתוך המעטפת השלטונית שלו גזענות מהזן הזול והמתועב ביותר, שעד עכשיו צצים מתוכה שורשים ממאירים. כן זה היה בזמנו, ולא במקרה נוצרה האווירה לפשע המאורגן בפרשת ילדי תימן".

היום, כאשר העפתי מבט חטוף בשני הפרקים הקודמים, נזכרתי כי לפני כ-14 שנה נקלעתי לאותו נושא ולאותו עניין ודנתי בגזענות – אבל בגזענות שבתוך ביתי שלי, ואני מדבר על ביתי בחלב- סוריה, שם נולדתי וגדלתי ובסוף שנת 80, בגיל 19 ברחתי עם כל משפחתי מחלב ארצה.

ומעשה שהיה כך היה. בגליון ידיעות אחרונות (7 ימים) 1/11/2002, קראתי מאמר אודות תופעה גזענית בתוך העדה האתיופית. כותרת המאמר התנוססה מעל תמונת השער של המגזין: "הכושים של האתיופים".

המאמר חשף לראשונה את אחד הסודות הכאובים של העלייה האתיופית, וגולל את סיפור העבדים של יהודי אתיופיה. במטוסים האחרונים של מבצע שלמה, הועלו ארצה אלפים מהעבדים האלה שבאתיופיה קראו להם "בריה" (עבדים). הם היו בני שבטים מגבול סודאן שהופרדו ממשפחותיהם, גויירו וחיו כיהודים לכל דבר, אך תפקידם היה לשרת את אדוניהם היהודים שאימצו אותם, וההפרדה בינם לבין משפחות המאמצים נשמרה במשך דורות.

גם היום בארץ, הגזענות הפנימית הזו נמשכת. קיימת עדות לתופעה של חיילים ממוצא אתיופי שמסרבים לקבל את מרותו של מפקד אתיופי מבני הבריה, ואף היום המשפחות האתיופיות הנאורות מסתייגות בתוקף מנישואין מעורבים עם "בריה".

המאמר ב- 7 ימים הזכיר לי תמונות קשות ועגומות שהיה להן קשר עם "גזענות-אחים" אשר הייתי עד לה במקום הולדתי בחלב, ואף אני כילד הייתי שותף, בלי ידיעתי, לפשע נתעב זה. זיכרון מר זה החזיר אותי באחת אל מחוזות ילדותי- חלב שבסוריה.

שלחתי עקב זאת תגובה בפקס לגליון 7 ימים של ידיעות אחרונות, ולתדהמתי התגובה שלי הופיעה בגליון כתגובה מרכזית, עם העתק מודגש של משפטים נבחרים מתוכה באמצע העמוד של "תגובות קוראים". צילומים אותנטים לתגובה כפי שהופיעה במגזין מצורפים כאן.

להלן התגובה במלואה כפי שנשלחה במקור ל- "7 ימים" בנובמבר 2002 . לציין כי "7 ימים" לא פרסם את מלוא התגובה שנשלחה על-ידי, ולהלן איפא התוכן המלא:

"הכושים של האתיופים"
עדות יד ראשונה: יהודי ממוצא סורי אני, מעיר חלב. קראתי את הכתבה על "הגזענות האתיופית" ומעיני זלגה דימעה: נזכרתי בעוד גזענות – ואילולא המאמר הזה, הייתי משלים את חיי עם עוד זיכרון תמים לכאורה.

ל"בריה" של יהדות חלב קראו "יהודי קאמשלי" וקאמשלי היתה עיר בדרום סוריה שחיו בה בזמני (ברחתי מסוריה בשנת 80) אלפי יהודים. בגלל מצוקות כלכליות שאיפיינו את האזור, נהרו אלפי יהודים קאמישלים עם משפחותיהם אל העיר המודרנית חלב, בעקבות פת הלחם והעבודה היותר מזדמנת.

הם היו יהודים בני יהודים ואין על זה עוררין, אולם דבר אחד איפיין אותם: הם היו יהודים סוג ב', הם ובניהם ובני בניהם. המאפיין העיקרי למעמדם היה: לא יוזמן שום "קאמשלי" לאף אירוע של בני העידה החלבית - הגם והוא תושב וותיק של העיר, הגם והוא יליד העיר חלב. למיותר לציין שנשותיהן לא היו במגע עם נשות החלבים, גם לא ברמה של אמירת שלום.

לא היתה עבדות, אולם המשחק של האדונים "והעלובים" התקיים גם התקיים, ע"פ מיטב המסורת האנושית. גם לנו, "הילדים החלבים", היה חלק במשחק המכוער הזה, חלק טבעי שנולדנו איתו כדבר טבעי ומובן: אם ילד קאמשלי היה משיג עשר באיזה מבחן - היינו מרימים גבה. כן, שיחקנו איתם כילד עם ילד, אך תמיד הסתכננו בנזיפה של אחד ההורים: גם משחקים, גם מלכלכים את הבגדים, וגם עם קאמישלים?!

לא זכור לי, למען חידוד הדברים, יהודי קאמישלי שנכנס תחת החופה עם יהודיה חלבית או להפך, יהא מעמד ההורים אשר יהיה. כן, אני מסיים ברמז עבה על המעמדיות שהתפשטה והכתה שורשים בקהילה הזו, והיא ממשיכה ובועטת עד עצם היום הזה.

עד כאן זכרון הדברים שעלה מהדיסק הקשוח, והשאלה שהעסיקה אותי מאז ומתמיד - מהו המכנה המשותף של גזענות-אחים?

אלברט שבות הוא סופר יהודי המתגורר בפנמה. הוא נולד בסוריה, ממנה עלה לישראל בשת תש"מ. בישראל חי כ-10 שנים, במהלכן שירת בצה"ל. לעיתים הוא נוטל עט וכותב פובליציסטיקה, "כיהודי מפנמה שמתחבר מידי פעם אל ועם עצמו ומעלה את חוויותיו על דף".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!