רחבת אדלסון: ביבי והרפורמים

כמו הילד ההולנדי בסיפורה של הסופרת האמריקאית מרי מייפס דודג', שסתם עם הזרת את הפרצה בסכר, התייצב השבוע שר בישראל והניח את האצבע על הסדק בכותל. מול פרצופו הזחוח של נתניהו בישיבת הממשלה, פתח האיש את פיו ותקף את ההסדר שהובא להצבעה ובמסגרתו ניתן מעמד ממלכתי עם כניסה רשמית מהרחבה הראשית, לאתר קשת רובינסון - כמקום תפילה רשמי לנשות הכותל, לרפורמים ולקונסרבטיבים.

"ההסדר שנעשה עם נשות הכותל בעייתי והיה חייב להיות מנוסח אחרת", הסביר המיניסטר במהלך ישיבת הממשלה, "לא היה שום צורך לתת לרפורמים, לקונסרבטיבים ולנשות הכותל הכרה רשמית ולמנות שישה נציגים מטעמם בוועדה ממשלתית עם הכרה ממלכתית".

"אז מה אתה רוצה לומר?", הגיב בזעם האיש שביקורת מקפיצה אותו, אף יותר מאשר דרישה לפרגן לאי מי מלבדו.

"אני בא לומר שאני מתנגד להסדר כפי שנוסח", התריס השר מול פניו המתכרכמים של ראש הממשלה.
השר השני שהשמיע ביקורת נוקבת, עשה זאת גם כן באותו מעמד. הוא הסתכל לנתניהו בלבן של העיניים ובסגול של השערות ולא חסך במילים. "בעוד שניים-שלושה דורות הרפורמים יובילו להתבוללות מלאה", הוא אמר לראש הממשלה שרבים מידידיו וגם אחת מנשותיו לשעבר, הם חברי הקהילה הרפורמית בארה"ב, "ראינו איך צ'לסי קלינטון התחתנה, בחופה שנערכה על ידי כומר ורב. לשם אתם רוצים להוביל אותנו?". מתווה קלינטון לחלוקת 'האגן הקדוש' כבר יושם אפוא - בחתונתה של הבת צ'לסי.

המסקנה של המיניסטר השני הייתה שונה, "דווקא בגלל שאני שולל את ההכרה ברפורמים, אצביע בעד ההסדר".

וכעת, לזהות הדוברים, שאומרת הכל. אם קראתם את כותרות ההלם והתדהמה בביטאונים וחשבתם לרגע שמדובר בשניים מהשרים החרדים שנכחו בישיבת הממשלה, כדאי שתרעננו מחדש את הדף. הנציגות החרדית הייתה שותפה מלאה להסדר שגובש השבוע. המחאה שהביעו החברים, הייתה זעקת שווא של 'זאב, זאב'.

הזאב היחיד שהשמיע יללה מנהמת הלב הוא השר זאב אלקין. שר העלייה והקליטה, ובתפקידו הרלוונטי לעניין, השר לענייני ירושלים ומורשת, הוא הדובר הראשון שמצוטט לעיל. הדובר השני הוא שר התיירות יריב לוין. הטקסט הכמעט זהה של השניים הוביל למסקנות אישיות סותרות. האחד הצביע נגד, השני בעד. הנימוקים שהם הציגו בישיבת הממשלה משקפים בשני משפטים את הדילמה בפניה ניצבו השבוע הנציגים החרדים.

ביום רביעי שעבר, הגיע מזכיר הממשלה היוצא והיועמ"ש הנכנס אביחי מנדלבליט כשהוא מלווה ברב הכותל והמקומות הקדושים הרב שמואל רבינוביץ לישיבת סיכום עם צמרת דג"ל, דרעי, גפני וליצמן, במסגרתה הוצג המתווה שהובא ביום ראשון לאישור הממשלה.

ההסדר שהציג מנדלבליט נועד לנטרל מוקש שמונח ברחבת הכותל זה למעלה משלושה עשורים. ב-1980, 13 שנה אחרי שחרור העיר העתיקה, התקבצו לראשונה מניינים מעורבים של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית ברחבת הכותל העליונה בערב תשעה באב וחג השבועות. מאז ידע המאבק על צביון הכותל המערבי מורדות ומורדות. פרובוקציה גררה פרובוקציה. ויתור גרר התקפלות, בעיקר מצידם של חובשי כיפה.

את ההמלצה הראשונה להכשיר את אתר 'קשת רובינסון' עבור נשות הכותל והתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, קיבלה ועדה בראשות הפרופ' יעקב נאמן ב-1998. העילה להקמת הוועדה הייתה עימות חגיגי שפרץ בבוקרו של חג השבועות ברחבת הכותל העליונה. נשים עטופות בטליתות גורשו מהרחבה על ידי המון המתפללים והמשטרה נאלצה למלט את המתעטפות אל מחוץ לשער האשפות.
ועדת נאמן הוקמה במקור כדי לגבש מתווה בסוגיית הגיור, אך לנוכח הפרובוקציות ברחבה, שנה אחר שנה, הורחבו סמכויותיה גם לתחום הגידור. במסקנותיה המליצה הוועדה על הקצאת קשת רובינסון (הקרויה על שם החוקר האמריקאי שגילה אותה בשנת 1838, תחת השלטון העות'מאני), בקצה הדרומי של הכותל, והפיכתה לאתר ייעודי לנשות הכותל, לרפורמים ולקונסרבטיבים. מי שניצח בשעתו על מימוש המתווה מול הנציגים הרפורמים היה מזכיר הממשלה דאז. אחד בשם יצחק (בוז'י) הרצוג, שנודע בזכות אופיו הישנוני, סלידתו ממדנים ושמירתו על זכות השתיקה.
בהסדר שהוביל הרצוג דובר על 100 מתפללות לכל היותר שתתאספנה פעם בשבוע. הנציגים החרדים שהסבירו השבוע בטוב טעם כי הרפורמים ושות' יסתפקו במה שניתן להם בהחלטת הממשלה, מוזמנים לחזור 16 שנה לאחור, לחתימת ההסכם הראשון שהעניק לרחבת רובינסון מעמד כלשהו בשנת 2000. במסגרת ההסדר, התחייבו הנציגים הרפורמיים והקונסרבטיביים לקבל את המתווה "מתוך אחריות ונכונות לפשרה", והכתירו את מועד החתימה כ"יום גדול בקידום המאבק למען פלורליזם דתי בישראל". אבן הפינה, הפכה ברבות השנים למקפצה.

קשת אדלסון
הנציגים החרדים הרגילו אותנו שכל הסדר הוא מבוא להסדר גרוע יותר. אצל הרפורמים מסתבר, כל פשרה היא מבוא לפשרה טובה יותר. ב-2004 נוסף יום תפילה שבועי שני במתחם. ב-2006 הורחב ההסכם לערבי שבתות וחגים. ב-2010, תחת כהונת נתניהו בקדנציית השותפות הטבעית עם החרדים, קיבל מזכיר הממשלה דאז צביקה האוזר, מנדט אישי מראש הממשלה ל"הרחבת ההסדר על כל ממדיו – שטח תפילה, שעות תפילה, תשמישי קדושה וסדרנות". האוזר החל להוביל סדרת הליכים תכנוניים ובהוראת רה"מ העביר את גיבוש המתווה הסופי לאחריות יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי. ב-2013 הוצג מתווה שהשורה התחתונה שלו הייתה: "בניית רחבת ענק, שווה בגודלה לרחבת התפילה בכותל הקיים, מעל לאתר קשת רובינסון". כמה חודשים אחרי הצגת המתווה, הודיע השר לענייני ירושלים נפתלי בנט על הקמת רחבת קבע שתהיה פתוחה במשך 24 שעות, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה. בנט זכה, והאתר נקרא מאז על שמו, "רחבת בנט". רובינסון - אאוט. בנט - אין.

בתוך 12 שנה, תקופת בת מצווה, ביצעו הרפורמים והקונסרבטיבים קפיצת מדרגה. מה שהחל בהקצאת אתר עתיקות זמני עבור מאה איש/ה, לשעה אחת, פעם בשבוע, הפך לאתר של קבע, הפתוח עשרים וארבע שעות ביממה. אז מי אמר, שאפשר רק לשמר את הקיים?

צריך לומר מילה (ולא בהכרח טובה) על מעורבתו של נתניהו, שנחשב למי שפעל למען הרפורמים יותר מכל ראשי הממשלה שכיהנו כאן ב-36 השנים האחרונות. כן, כן. היו לישראל גם ראשי ממשלה ששם משפחתם לא היה נתניהו (אם כי, לא בטוח שיהיו גם בעתיד). בגין, שמיר, פרס, רבין, ברק, אולמרט ושרון, שכיהנו בתפקיד מאז פרוץ הסכסוך ב-1980, נמשכו בציציותיהם וגררו רגליים. אצל נתניהו, מדובר באג'נדה. בסלע קיומו.

בביקורו האחרון בארצות-הברית התייצב נתניהו מול ראשי הקהילה הרפורמית והקונסרבטיבית והבטיח להעניק להם מעמד שוויוני בישראל. חברי הכנסת החרדים, שותפיו לקואליציה, שמעו וצקצקו בלשונם. בשיחות סגורות הם הסבירו שיבחנו את נתניהו במעשים, ולא במילים להן הוא מחויב מפאת כבודם של המארחים. "מדובר ביהודים שמשפיעים יותר מכולם על הפוליטיקה האמריקאית, רובם נמנים על המפלגה הדמוקרטית. בעידן אובמה, ביבי לא יכול לאבד גם אותם", הוסבר בשעתו בלימוד סנגוריה מפולפל על ראש הממשלה. הניתוח הזה מדויק אך לא מושלם. מרבית הרפורמים אומנם דמוקרטים, אך עבור ראש-ממשלתנו די בתמיכתו של רפובליקני אחד, שלדון אדלסון, כדי להטות את הכף. איל ההון וההימורים, בחר לקיים חגיגת בר מצווה משפחתית ברחבת קשת רובינסון. אין זה פלא אם כן, שעבור נתניהו הפכה הרחבה ל'קשת אדלסון'.

נטול סלבס
הפור נפל, ואולי נכון יותר לומר נפלה המחיצה, בישיבה שכינסו ביום רביעי שעבר, מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט ורב הכותל והמקומות הקדושים הרב שמואל רבינוביץ, עם השרים דרעי וליצמן, ויו"ר ועדת הכספים גפני.

מנדלבליט חובש הכיפה השחורה שעשה השבוע חפיפה בלי מרכך בין כהונתו כמזכיר הממשלה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא חסיד אשלג המתגורר בשכונת כפר גנים ג' בפתח תקווה ומתפלל בבית הכנסת הדתי-לאומי ניגוני חיים שבשכונה. לראשי ילדיו הבוגרים מגוון של כיפות, שחורות וסרוגות. הגדרת זהותו המגזרית, היא סוגיה מרתקת בפני עצמה. כך או כך, הוא נחשב לאישיות מוערכת בקרב הנציגים החרדים, שלא נחשבים למפרגנים גדולים.

בניגוד לנימוקים שהשמיע קודמו בתפקיד, צביקה האוזר, הרי שהטיעונים שהשמיע מנדלבליט והחששות שהעלה בפני הנציגים החרדים נפלו על אוזניים קשובות. מזכיר הממשלה חובש הכיפה השחורה העריך בפניהם, בכובעו כפצ"ר לשעבר וכיועמ"ש הבא, כי בהיעדר פשרה פוליטית, בג"ץ יפיל להם את האבנים המתגלגלות על הראש.

הנוכחים הבינו כבר בתחילה שמנדלבליט והרב רבינוביץ מגיעים עם כותל בנוי ומבקשים מהם רק לחבוש כיפה, לענות אמן ולפסוע לאחור בנימוס. בפרפרזה לאמירה שיוחסה בעבר לח"כ ביהדות התורה, הרי שמזכיר הממשלה לא התייעץ עם הכותל אלא עם רב הכותל. בשלב מסוים הפציר המזכיר בנוכחים, לפי עדות המשתתפים, "אל תשאירו אותו לבד", כשהוא מכוון לרב הכותל והמקומות הקדושים.

בסיומה של הפגישה הבינו החברים שהאלטרנטיבה של הליכה עם הראש בכותל, עלולה להביא לקטסטרופה משפטית. שופטי בג"ץ שמונחות בפניהם שתי עתירות, יורו למדינה להקצות מקום לנשות הכותל ברחבת התפילה הראשית, ואפילו, רחמנא ליצלן, לאפשר להן לפתוח את ההיכל.

הח"כים החרדים הציגו השבוע, במעין מצא את ההבדלים, מה היה בהסדר לפני התערבותם ומה נותר אחרי: מדו"ח של שלושים עמודים שהממשלה נתבקשה ליישם במלואו סוכם על מימוש חלק מההמלצות בלבד; דברי ההסבר להחלטה שעסקו בחשיבות מעמד הרפורמים ושות' קוצצו עד דק ונגרסו; הרחבה לא תוגבה למפלס הכותל המערבי; מצלמות רשת אונליין לא יוצבו במתחם; גודל הרחבה לא יושווה לרחבת הכותל ויוגדל בשלושים מטר(!) בלבד; ההתנהלות ברחבת הכותל עצמה תוכפף מעתה ואילך להנחיות הרבנות הראשית לישראל ומנשות הכותל תישלל הטענה כי גם הן מוגדרות אורתודוקסיות ולפיכך מקומן ברחבה הרגילה; לא תוקם קרן מורשת וחינוך דוגמת הקרן למורשת הכותל וכו' וכו'. המסקנה של הח"כים לפיכך היא אחת: "אם היינו מחכים להכרעת בג"ץ ומנסים להגיע לאחר מכן לפשרה, התוצאה הייתה בוודאות הרבה יותר גרועה".

המרוויח הגדול מההסדר הוא הרב שמואל רבינוביץ, שביכה בקול (ישראל, חי, ברמה) וחייך מתחת לשפם. הוא יצא מההסדר הזה כשידו על העליונה, עם גושפנקא רשמית לשליטתו המלאה ברחבת הכותל המערבי. אומנם גם לרפורמים יש מעתה את סלע קיומם, אך שטח הממלכה שלו יישמר עד המטר האחרון.

אלא שגם לרב הכותל, יש סיבה לפזר מעט אפר על ראשו ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתו. מעתה ואילך הוא יצטרך להסתגל לצמצום דרסטי של אחוזי החשיפה התקשורתית. כל מנהיג זר וסלב בינלאומי שיבקר בישראל לא יפסח על ביקור בכותל הרב-תרבותי. הסלבריטאים ורב הכותל שאוחדו להם יחדיו בכותל המערבי במרוצת השנים והבזקי הפלאשים, עוד יתבוננו זה על זה משני עברי המחיצה.

אבן הראשה
"הרגשנו שכופים עלינו כותל כגיגית", הודה אחד המשתתפים בסיום הישיבה עם הרב רבינוביץ ומנדלבליט. ובכל זאת, ההחלטה שנפלה לבסוף הייתה להתנגד למהלך פומבית אך לא לחולל משבר בגינו. לצעוק גוועלד בכבישים אך לא לזרוק אבנים.

היחיד שעמד על הדוכן והרגיש משוחרר הוא ח"כ מאיר פרוש שלא ישב בוועדת השלושה. כבר לפני שלוש שנים, ב-27.12.12, חשף העיתונאי ברוך הכישרון חיים לוריא בעיתון הבית של פרוש 'המבשר' כי ראש-הממשלה פעל כלוביסט של התנועה הרפורמית וקידם רפורמה שתאפשר את קיום טקסי נשות הכותל והתנועה הרפורמית בכותל.

רק שאחריותו הקולקטיבית של פרוש, כחבר ה-61 בקואליציה, לא נופלת מזו של חבריו. הח"כים מצידם לא אהבו את הביקורת הסמויה של פרוש ואחד מהם הציע לו להתייעץ עם הכותל. האמת היא שהגיעה העת לרענן את הבדיחה, בצוק העיתים. מול הברכומט שהוצב בבני ברק חודשיים לפני התאריך המיועד (פורים התשע"ו), הכותל המערבי נראה ככתובת הלגיטימית ביותר בעולם להתייעצות ולקבלת ברכה.

לגופו של עניין, הנימוק המרכזי שניתן, ונשמע מוכר כל כך מסוגיית הגיוס היה, כי ההכרעה שלא למנוע את הפיכת 'רחבת רובינסון' לאתר אלטרנטיבי, נפלה ב"תקופת המרנים" שהלכו לעולמם: הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והגר"ש וואזנר זצ"ל (כדי שלא ניתבע בגין הפרת זכויות יוצרים, הקרדיט ניתן בזה לאבישי בן חיים). "הרב אלישיב אמר לנו שצריך להתייחס אליהם בכותל כפי שמתייחסים לבית הכנסת שלהם ברחביה, להתרחק מהם", סיפר גפני שנחשב מאז ולתמיד לנושא דגל המאבק ברפורמיזם באשר הוא.

משנתם של הח"כים סדורה אך בנושא אחד אין להם תשובה. הסכמתם להקמת ועדה ממשלתית רשמית שבראשה יעמוד יו"ר הסוכנות היהודית, וחבריה יהיו חמישה נציגי משרדי ממשלה, מנהל רשות העתיקות ושישה מנציגי המתפללים (רפורמים, קונסרבטיבים ונשות הכותל), היא תקדים בעל משמעות עתידית.

אלקין שם את האצבע על הנקודה והציע לחלופין לקבוע כי ששת הנציגים הנוספים ימונו על ידי הסוכנות היהודית. בכך הייתה מושגת בפועל אותה תוצאה מבלי לתת גושפנקא ממלכתית רשמית לרפורמים ושות'. הצעתו החלופית של אלקין בה תמכו החרדים לא התקבלה. משמעות הקמת הוועדה, עקרונית יותר מאשר מקומית. מה שהתחיל בכותל המערבי, יימשך בכותל המזרח של ממשלת ישראל. בכל ועדה שתוקם בנושאי דת ומדינה, יוצג 'מודל הכותל' כבסיס עקרוני להסכמה חרדית לשיתוף ממלכתי-רשמי של נציגי הרפורמים.

במציאות הפוליטית-משפטית הישראלית, הנציגים החרדים לא יספיקו לומר 'ג'ק רובינסון' עד שההכרה התקדימית מול אבני הכותל תהפוך לאבן הראשה של הכרה ברפורמים בתחומים נוספים. המדובר כאמור, לא בהסדר עצמו, אלא בהקמת הוועדה הממשלתית בה יישבו נציגי הרפורמים. בהכרה הזו ייעשה שימוש לרעה מעתה ואילך בחזיתות מאבק נוספות. שופטי בג"ץ יאמרו שהתקדים כבר נקבע בהסכמה, ומעתה ואילך אין מניעה להחיל אותו בכל תחומי החיים (והמתים), וכאלה לא חסרים.
"לא תמכנו ולא נפטרנו מחובת מחאה, אבל חייבים להודות שמבחינתו זהו הרע במיעוטו", אמרו חברי הכנסת, בטקסטים ובנימוקים שמזכירים לכולנו את דברי הסנגוריה על חוק הגיוס. גם אם הנימוקים משכנעים, או-הו, כמה דלק שזה נותן לקנאים.

ההחלטה האחרונה
לא פרשת נשות הכותל העסיקה את נתניהו יומם וליל בשלהי כהונת וינשטיין, אלא פרשה אחרת לגמרי, שבמרכזה עמדה אישה אחת, האישה בה"א הידיעה: רעייתו שרה. האווירה במערכת הפוליטית עובר לחקירת הרעייה הייתה, כי מחדר החקירות עלולה להיפתח הרעה שתוביל לתום ממלכת נתניהו במאה הנוכחית.

פרשת המעונות היא זוטי דברים ביחס לאישומים בהם הורשע ראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. ובכל זאת, התחושה הייתה שאם הרעיה שרה תיגרר בכיכר העיר ויוגש נגדה כתב אישום שיחשוף ברבים את עלילות ומעללי החצר הקיסרית, נתניהו ייסחב עמה. חבול ומוכה בדרך לקיסריה, במסלול שעשה בשעתו הנשיא המנוח עזר ויצמן.

לא הייתה זו הערכה מוצקה אלא תחושה בטן עמומה, שהתבססה בין השאר על הרהורי הלב ושאיפותיהם של פוליטיקאים, בליכוד ומחוצה לו, המייחלים לתום כהונת נתניהו כפי שילדי ירושלים מחכים ליום שלג. לרגע הם נדמו לעורכי הסקרים בערב הבחירות האחרונות, שעירבו בין שאיפות אישיות לעובדות מקצועיות.

החזאים אומנם היו מלאי שאיפות, אך גם לתחזית היה בסיס סינופטי במפות. בסביבת ראש-הממשלה מחשיבים את היועמ"ש היוצא וינשטיין והיועמ"ש הנכנס מנדלבליט כיועצים בעלי מזג סנגורי נוח יחסית. אלא שהנחת העבודה עד לפני שלושה שבועות הייתה, ששני האישים לא יכריעו בשאלת הגשת כתב האישום בפרשה. וינשטיין בגלל שלא יספיק מפאת קוצר הזמן שנותר לו בתפקיד, ומנדלבליט משום שלא יוכל, מחמת ניגוד עניינים. מי שמכהן בבוקרו של יום כמזכיר ממשלה ותוך כמה שעות, כאשר קול אורלוגין קורא חצות, הופך לתובע הכללי, לא יכול להכריע בעניינו של האיש אותו שירת נאמנה.

אם מנדלבליט היה מוכרז כמי שמנוע מלהכריע, מי שהיה נכנס בנעליו זהו פרקליט המדינה שי ניצן. מזגו השיפוטי-קטגורי ידוע. האיש שכוכבו דרך כעוזרה של פרקליטת המדינה דורית ביניש הזכיר לכולם רק לפני שבועיים-שלושה מאין בא. רגע אחרי שהיועמ"ש וינשטיין אישר את מינויו של דרעי לשר פנים, דלפה חוות דעתו הפוסלת של ניצן.

אין זו הפעם הראשונה בה פרקליט המדינה חולק על עמדת היועץ המשפטי לממשלה. מחליפתה של ביניש בתפקיד פרקליטת המדינה הייתה ידידתה הטובה עדנה ארבל. בקדנציית נתניהו הראשונה היא המליצה להגיש כתב אישום נגד נתניהו בפרשת עמדי, אלא שאז היה זה אמנון רובינשטיין, עוד מזכיר ממשלה שהפך ליועמ"ש, שהכריע על סגירת התיק. התחזית לפיכך הייתה, שאם שי ניצן יקבל את זכות ההכרעה, ענני הנוצה מעל הבית ברחוב בלפור יפנו את מקומם לעבים קודרים ומאיימים.

היועץ המשפחתי
שלושה שבועות לפני תום כהונתו נדמה היה שבאה לנתניהו הישועה. בידיעות אחרונות פורסם (ולא הוכחש) כי היועמ"ש היוצא יהודה וינשטיין ביקש ממשטרת ישראל להזדרז ולהגיש לו את מסקנות חקירת מעונות ראש הממשלה כדי שיוכל לנקות שולחן ולהכריע בעניין הרעיה.

ההנחה במערכת הפוליטית הייתה, שבמשמרת של וינשטיין, נתניהו ייצא בשלום מפרשת המעונות, וזאת מכמה וכמה סיבות. לבד מידידותו האישית ומזגו הסנגורי כמי שבא מהמגזר הפרטי ובמשך כל חייו המקצועיים הגן על נאשמים, הרי שווינשטיין עצמו עבר חוויה דומה. רעייתו הואשמה בהעסקת עובד זר ללא רישיון, ובו עצמו לא דבק רבב. אם נתניהו היה נדרש לשלם מחיר בשל מעידה של רעייתו, וינשטיין היה מתבקש להשיב מדוע אינו עומד בסטנדרטים שהוא דורש מאחרים.

וינשטיין הוא איש מקצוע שמעולם לא דבק בו רבב, אבל במערכת הציבורית הישראלית התחזיות מתבססות על משקעים פוליטיים ולא משפטיים. "אם וינשטיין יצטרך להכריע, ההערכה היא שביבי לא יצטרך להחזיר בקרוב את רהיטי הגן", העריכו לפני שלושה שבועות גורמים פוליטיים בעלי ניסיון, שעשו בחייהם קילומטרז' משפטי, לא פחות מהרזומה הפוליטי האישי.

העניין הוא - וגם זה נאמר בשעתו - שמשטרת ישראל כידוע, לא עובדת אצל אף אחד. לא בשירות הפוליטיקאים וגם לא בשירות האזרחים, כפי שהעידו בשבוע שעבר שתי הנערות שהתקשרו לדווח על המחבל הנמלט. תגובת חוקרי המשטרה להוראת היועמ"ש היוצא הייתה שמירה על זכות השתיקה. המסר נקלט היטב: החקירה לא מוצתה, הבדיקה טרם הסתיימה, ולפיכך את השולחן הזה, תנקה המשמרת הבאה. המטוטלת שוב נעה, ונדמה היה בבירור כי תפוח האדמה הלוהט של חקירת המעונות, יתגלגל לפתחו של פרקליט המדינה שי ניצן.

פתקה ברובינסון
יהודה וינשטיין הוא מתאגרף חובב שלא אוהב לצאת מהזירה כשידו על התחתונה. את החלטתו המשמעותית ביותר מבחינה פוליטית, הוא הנחית בשבוע האחרון לכהונתו. ולא, אין המדובר בהכשרתו של הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי לבוא בקהל. יומו של אשכנזי אולי יבוא בעתיד, אך בינתיים הוא נראה ונשמע כמי שחפץ בתקופה הקרובה בעיקר לחזור לשגרה. פגשתי את אשכנזי באקראי ביום בו היועמ"ש פסק את פסוקו והתחושה שהוא שידר הייתה של חייל שפשט את מדיו, ומתכנן טיול ארוך מסביב לעולם. בוז'י ויאיר, ציפי ושלי, יואילו מצידו להתפלש בביצה לבדם, ולאכול חול עד שיחליט לחזור.

ההחלטה היותר משמעותית של וינשטיין הייתה זו שהתקבלה ביום חמישי האחרון. בין היועמ"ש היוצא ליועמ"ש הנכנס לא שוררים יחסי אהבה ואחווה, שלום ורעות מיוחדים. וינשטיין היה זה שהוציא מתחת ידיו חוות דעת קטלנית, בעקבות פרשת הרפז. לו היה הדבר תלוי בווינשטיין, לא רק למשרת היועמ"ש הבא, אלא גם לתפקיד מזכיר הממשלה, מנדלבליט לא היה ממונה.

האווירה הטעונה בין השניים לא מנעה מהיועמ"ש היוצא להחליט בשעותיו האחרונות בתפקיד על העברת שרביט חקירת נתניהו ליועמ"ש הנכנס. וינשטיין קבע כי מנדלבליט אינו מצוי בניגוד עניינים וכי עבודתו כמזכיר הממשלה, לא הייתה על בסיס היכרות ועבודה אישית עם בנימין נתניהו.

שרים שיודעים לספר על משימות מורכבות שהטיל ביבי על מנדלבליט - כולל שליחות פוליטית במהותה שסופרה כאן בשבוע שעבר כעדות ממקור ראשון - קראו את הפרסום בידיעות אחרונות ביום חמישי האחרון והרימו גבה. "אם מנדלבליט לא נחשב למקורב אישית, ניתן לקבוע בבירור שלראש ממשלתנו אין מקורבים", סיכם זאת בסרקזם אחד משרי הממשלה.

אותו שר בכיר, הזכיר כי נתניהו עשה הכל כדי שמנדלבליט ייבחר על ידי ועדת האיתור למשרת היועמ"ש כמועמד יחיד, במקום שלושת המועמדים שהוועדה הייתה אמורה להגיש לממשלה.
מיותר לערער ולהרהר על יושרו האישי של וינשטיין. מנכ"ל משרד המשפטים לשעבר גיא רוטקופף, שעל פי מקורות זרים הגיע למקום השני בדיוני ועדת האיתור ליועמ"ש, כינה את וינשטיין השבוע כאחד מהיועצים המשפטיים לממשלה הטובים, המקצועיים והענייניים ביותר שכיהנו בתפקיד.
ובכל זאת, בצד השיקולים המשפטיים הטהורים, לא ניתן היה להתעלם מאנחת הרווחה שנשמעה במעון ראש-הממשלה. וינשטיין אמר את דברו והחליט רגע לפני לכתו, כי מנדלבליט ולא ניצן, יכריע את גורלה המשפטי של הגברת נתניהו. אומנם לא מדובר בתעודת ביטוח אבל ל'מר ביטחון' ומשפחתו, זה מעניק מעט רוגע בתקופה הקרובה.

אם שי ניצן היה ממונה על החקירה, פתקאות היו נתחבות בכותל כדי להעביר את רוע הגזירה. כעת, כשמנדבליט בשטח, אפשר לקחת סיכון ולהסתפק בנעיצת פתקים באבני קשת רובינסון. לרפורמים אגב, זה עבד עד עכשיו לגמרי לא רע.

האחריות מחייבת
את הסחורה הראשונה מאז נכנס לתפקיד, סיפק יגאל גואטה השבוע. בפעם הראשונה מאז שב דרעי לתפקידו קם ח"כ מבין החברים המכהנים ויצא להגן על כבודו: "אדון ביבי", כתב גואטה ברשת החברתית, "מה הפלא שכשאתה גונב לדרעי את הקרדיט ומתעסק בקטנוניות, במקום להתעלות מעל עצמך ולהודות לדרעי על המהפכה בתחבורה הציבורית, אתה מתלונן שבנט גונב לך קרדיטים?".

זו הייתה המנה הראשונה, וגואטה יודע להגיש גם מנה עיקרית עם עוגות, פיצוחים וקינוחים. בינתיים התעסקו השבוע גם ביהדות התורה במאבקי קרדיטים, ולא על מחדל הכותל המערבי שמתואר כאן בהרחבה מחוץ למסגרת.

מחמש הסיעות המרכיבות את הקואליציה, שתיים מימשו את החוק הנורווגי. שבוע אחרי ש"ס הגיע תורה של סיעת כולנו. הנציג הבא בתור אכרם חסון נשבע השבוע אמונים. לשלוש הסיעות הנוספות יש את השיקולים האישיים-מפלגתיים שלהן. הליכוד מנוע מלממש את החוק, מפאת זהותו המאיימת של הח"כ הבא בתור, יהודה גליק. בנט כבר התפטר כדי להכניס את ח"כ שולי מועלם, וחזר לכהן כח"כ אחרי לכתו בנסיבות מטרידות של ינון מגל כדי למנוע את כניסתו של אבי ורצמן.

נשארנו עם יהדות התורה שאין חולק על יכולותיו המוכחות של הבא בתור מטעמה. בכנסת שאלו השבוע, מתי יעלה ויבוא האיש מיהדות התורה שלמענו הוקדשו דיונים, תוקנו תקנות ושונה החוק – כך שיתאפר לסגן שר להתפטר לטובת הח"כ הבא בתור ברשימה.

על רקע הקולות והשאלות נרשמה השבוע התפתחות דרמטית. פרוש טען עד כה שגפני לא פנה אליו רשמית בבקשה שיפנה את מקומו. גפני הסביר כל העת, שאין בכוונתו ליזום פנייה רשמית הואיל והדבר צריך לעשות על-ידי נציג אגודת ישראל כדבר מובן מאליו לנוכח העיוותים בחלוקת הכוחות. השבוע סיפרו בדגל לראשונה כי גפני אישית פנה לפרוש ושוחח בעניין. אלא מה? שפרוש, לטענתו, לא שמע.

אמינותם של שני האישים אינה מוטלת בספק, ומה עוד שהם מצויים בקשרי דיבור לאחרונה. עובדה. במכתב פנימי ששיגר השבוע סגן השר פרוש אשר עסק בעניינים חינוכיים בוערים, הוא ציין כבדרך אגב כי סיפר לחבריו גפני וליצמן על הדרישות שהעלה במכתב ואף קיבל את הסכמתם. ללמדך, שקשרי שיחה בין החברים מתקיימים, ולפיכך גוברת התמיהה, הכיצד זה שדווקא העניין הנורווגי נותר תקוע באוויר, נע ונד בין פיו של גפני לאוזנו של פרוש? לא נותר אלא להציע לשניים, להשתמש בשירותי הטלפוניה הזמינים תמיד של יגאל גואטה.

נטל קיום החוק הנורווגי הוטל על כתפי פרוש, אך האמת היא שהאחריות מחייבת את כולם. הגיע הזמן ששלושת המשוחחים שמוזכרים במכתב, פרוש, גפני וליצמן, ייכנסו לחדר אחד ולא ייצאו עד שיגיעו להבנות על הכל, כולל צבע הווילונות במשרדי החינוך העצמאי. אין שום סיבה שיחסי הכוחות המעוותים ביהדות התורה יישארו כך עד סוף הקדנציה. אין שום נימוק שיסביר מדוע נמנעת הכנסת ח"כ חרדי נוסף לכנסת. אם החבורה המופלאה של יהדות התורה לא מסוגלת למחול על כבודה ולהכניס עוד מנדט, מה לה כי תלין בערב הבחירות על המצביעים שימחלו על כבוד הח"כים ויישארו בבתיהם?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!