אם זו 'התפרקות' - אז בואו נתפרק...

צא מן התיבה?

בשבוע שעבר יצאה בסערה סדרת כתבות של הכתב לענייני חרדים אבישי בן חיים, הסדרה זכתה לשם "חרדים -ההתפרקות". לא פחות.

חלק מהראיונות מצולמים בתיבת הנוח של גן החיות התנ"כי בירושלים. לוקיישן מבריק וכ"כ סימבולי, התיבה העתיקה, העשויה עצי גופר ומזופתת בזפת, זו שאמורה לעמוד כנגד כל הסערות כולן.

והנה באה כתבתו של אבישי בן חיים וטילטלה קלות את תיבתנו וכבר כולם צועקים גוולעד. ואני הקטנה רוצה לשאול על מה הסער? הרשתות החברתיות מלאות בתרעומת וכעס על יומרנותו של אבישי בן חיים, "איך הוא מעז לצאת כך על ציבור שלם?" "איך אפשר להגיד על מסורת עמוקה של מאות שנים שהיא על סף פירוק?"

חרדים - ההתרפקות.

אז בואו ניקח רגע נשימה עמוקה ונרגע. תורת ישראל נקראת ולא בכדי "המשל הקדמוני", היא הייתה כאן לפנינו ונצחיותה כמו נצחיותינו אינן מוטלות בספק.

הדבר היחיד עליו נשאלו שאלות בכתבה המדוברת הייתה על אורח חיינו החרדי כפי שהכרנו אותו עד היום. איש לא יוכל להכחיש שהציבור שלנו עובר שינויים משמעותיים באורח חייו הפשוט והיום יומי. הניסיון לדחוף את הראש עמוק באדמה כאילו היינו בת יענה שייך לחלק אחר לגמרי בגן החיות התנ"כי. נדמה כאילו הציבור החרדי רוצה להתרפק על זכרונות העבר ולהתעלם לחלוטין מדברים שאכן קורים כאן.

ואני אסביר: אם אתם קוראים את שורותיי אלה, משמע שיש לכם גישה לאינטרנט כזה או אחר. בשנים האחרונות השכלנו להבין שלא כל בחורינו המצויינים בנויים ללימוד אינטנסיבי בכוללים ושיש מקום לעבודת כפיים. השערוריות והתיקים שנפתחים חדשים לבקרים לא רק לאחינו שאינם דתיים אלא גם בקרב רבנים ואישי ציבור מתוכנו גרמו לנו להסס ולבחור בקפידה את גדולי הדור אליהם נשמע.

נראה שהמציאות מכריחה אותנו להיפרד מכל סוג של תלות או תנאי בדרכנו לעבוד את ה'. נראה שההגדרה הטכנית של החרדי המצוי לא תוכל עוד להישען על הסתגרות והתבדלות, על ניכור וניתוק.

"החילויינים" אינם עוד מעבר לגדר - הם בתוך הבית פנימה, ברחובות שלנו לעיתים גם בבתים שלנו, בנותינו היקרות השואפות להתפרנס בכבוד כדי להמשיך ולקיים בית תורני אמיתי נאלצות לא פעם לבוא בקשר עם העולם החילוני, הן ברמת ההכשרה והן ברמת התעסוקה בפועל.

הגישה הסגפנית לפיה "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" נראה שכבר פחות קוסמת לרבים וטובים. במיוחד חיי הצער. ברגעים האחרונים של הגלות הזו דווקא גישה של "טעמו וראו כי טוב ה'" פועלת הרבה יותר.

אנו רואים בחוש איך מערכות החינוך מרככות את דרכי הלימוד, מאמצות גישות סובלניות יותר ובעיקר קוראות להבעת אהבה בפני הילדים לכל נושא התורה והמצוות.

אור ליהודים

בכתבתו של אבישי בן חיים הוא מדבר על האטה ואולי אף על עצירה של תופעת החוזרים בתשובה, הוא אינו סופר את כל אותם דתיים חדשים שנשארים במקומות עבודתם, באיזורי מגוריהם ופועלים כתאי החזרה בתשובה רדומים ולפעמים אפילו ערניים לגמרי.

אז נכון. החברה החרדית מתמודדת עם אתגרים לא פשוטים. למען האמת היא מתמודדת עימם בגבורה. נראה שהאתגר העומד בפנינו היום כחרדים לא יצלח ע"י הגבהת החומות, או ע"י ניתוק קשה וקיצוני יותר מן הנעשה והנשמע במחוזותינו, אלא להיפך, אנו נדרשים להתחבר אל המהות האמיתית שלשמה אנחנו כאן.

להיות אור לגויים אבל קודם לכן להחלים ולהיות אור ליהודים. להיות בעלי מסירות נפש ולפתוח את ליבנו וביתנו ליופי והחן שכ"כ חסרים היום בעולם החילוני, אל אור השבת, אל קדושת המשפחה, אל ערכי התורה. לגלות כבוד וחמלה כלפי השונה, להפסיק את השיפוטיות החיצונית הזו שמקטלגת אתנו ומפלגת אותנו, להפנים את עצם היותנו עם אחד, בנים לקל אחד ועל ידי כך נוכל לזכות גם להיות מסורים לתורה אחת.

בקיצור להיות חרדים -חרדים לדבר ה'.

ואם זו התפרקות אז שתפרק כבר, ויפה שעה אחת קודם, ביחד עם משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

הכותבת היא חסידת חב"ד, עיתונאית ומגישת תוכנית הרדיו "לא מה שחשבתם" מדי מוצ"ש ברדיו ירושלים'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!