החרדים הפסיקו ללקק מגפי הפריץ

המהפכה השחורה
ביום שלישי בעוד שבועיים, אם חזאי מזג האוויר לא ישתקו שוב את ירושלים בנבואות שקר (שעונשן הראוי הוא פיטורין לאלתר ושלילת כל הזכויות הסוציאליות) יתקיים בבית המשפט הגבוה בירושלים דיון מרתק ומעניין. מלכתחילה הדיון אמור היה להתקיים ביום שלישי השבוע, אך חסד נעשה ממרומים ואחד העותרים, אלעד שרגא, ביקש לדחות אותו עקב נסיעה דחופה לחו"ל. אלמלי כן כמה וכמה אנשים טובים, וגם רעים, היו כוססים ציפורניים ביום שני מחשש שהשלג יתקע להם את הדיון ביום שלמחרת.

תוכן העתירה ידוע. טהרני השלטון לא נחה דעתם בפסק הדין הקודם של בג"ץ שהכשיר את דרעי לבוא בקהל שרי ישראל בנימוק האלמנטרי שאין גוזרין על האדם יותר משקבע לו המחוקק. העתירה החדשה מתבססת על איזה טיעון אמורפי של חזרה למקום הפשע. גם אם הוכשר דרעי להתמנות לשרד, טוענים שרגא וחבריו, הרי שחזרתו למקום בו בוצעו העבירות עצמן אינה ראויה. לו היו אמונים על לשון חז"ל היו בוודאי משתמשים באמרה "סחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב". לא מעמידים אדם במקום בו הוא עלול שלא להתגבר על יצרו ולחטוא.

אם אכן מינוי של דרעי היה חזרה למקום הפשע אי אפשר היה לטעון שמדובר בעתירה לשם עתירה וכותרות (למרות שיש הטוענים כך נגד העותרים הסדרתיים האלה גם בהקשרים אחרים). במדינה שהיושרה והמוסר הציבורי הם נר לרגלה, ואף שר בממשלה לא סוחב אחריו כמה וכמה תיקים באפלה, יכול לקום מאן דהו ולטעון שאסור שיהיה כתם אחד על נברשת הבדולח הזכה של השירות הציבורי. מותר לו לטעון ומותר לבית המשפט להזכיר לו באיזו מדינה באמת אנו חיים.

אבל העובדות. אוי העובדות, לא ממש מתקשרות לטיעון. מרוב המונן של חקירות דרעי שהתמשכו על פני עשור שנים אי אפשר לבוא בתלונות לאזרח מן השורה שאינו יודע להבחין בין התיק האישי לתיק הציבורי של יו"ר ש"ס לשעבר ובהווה. רובא דעלמא גם לא זוכר במה הוא הורשע ובמה הוא זוכה. כל כך הרבה צרות יש בחיים שרק עורכי דין מנוסים שעותרים לבג"ץ יכולים להחזיק ראש בסיפור המורכב הזה.

והנה מסתבר שגם עבורם זה כנראה קצת קשה. העתירה המחודשת נגד המינוי הספציפי של דרעי למשרד הפנים (אחרי שכאמור העתירה נגד עצם מינויו כשר בממשלה כבר נדחתה) היא עירוב פרשיות של שני התיקים. התיק הציבורי נגד דרעי עוסק במהלכים שביצע בתקופת היותו שר הפנים. מהלכים שעסקו, לפי החשד, בהעברת כספים לרשויות מקומיות תוך התניה שחלק מהם יועברו למוסדות חינוך ודת שש"ס חפצה ביקרם. דרעי לא המציא את השיטה, הוא רק הרחיב ופיתח את השיטה שיסדו בשעתו שניים משרי המפד"ל שכיהנו במשרד. מאחר והשניים נוחי עדן לא נאזכר אותם בשמותיהם.

זו הייתה שיטה קלאסית של העברות כספים למוסדות תורה בהיקפים עצומים. על אותם ימים אמר בשעתו מרן הגרא"מ שך שדרעי עשה בשנתיים מה שלא עשתה אגודת ישראל בארבעים שנה (הם עשו, השאלה למי). החקירות נגד דרעי החלו בבדיקת ההעברות הכספים למוסדות הציבור בלבד. במהלכן הגיעו כחולי המדים גם לממצאים שעסקו בתקופת כהונתו כמנכ"ל ארבע שנים קודם לכן. להאשמות ולממצאים לא היה קשר ישיר למשרד הפנים או למה שנעשה בו אלא למערכת יחסיו עם חבריו באותם ימים. העובדה שדרעי היה אז במשרד הפנים ולא, למשל, במשרד האוצר או התחבורה, הייתה טכנית בלבד. זה היה התיק האישי שבגינו הורשע ובגינו עברו על ראשו כל המים הזדונים מהם לא נחלץ.

אם דרעי היה מורשע בתיק הציבורי הייתה זו אכן חזרה למקום הפשע. אבל שופטי בית משפט השלום בירושלים שדנו בתיק החליטו דווקא להעניק לו הכשר. בפסק הדין שניתן בשנת 2003 (שמונה חודשים לאחר ששוחרר) זוכה דרעי מחמשת הסעיפים המרכזיים של כתב האישום והורשע רק בסעיף אחד בנימוק של הפרת אמונים. גם כאן העילה להרשעה הייתה שולית: העובדה שהוא היה נוכח בישיבה בה תוקצב אחד המוסדות בירושלים ולא יצא החוצה כפי שמתבקש בדיון העוסק בבן משפחה. השורה התחתונה הייתה בעצם הכשרת פעולותיו של דרעי במשרד הפנים בנימוק שהנורמות בשנים 88-90, של העברות לרשויות ומשם למוסדות - הוגדרו כפסולות רק בפסיקה ונהלים שנקבעו בשנים שלאחר מכן. עד אז זה היה מקובל מימים ימימה באותו משרד. יצוין בהקשר לכך שהיום זה בלתי אפשרי לחלוטין בעקבות החוק החדש שהתקבל בשנת 93. מה שמוריד עוד נדבך מהטיעון של חשש לביצוע חוזר של העבירות.

ובאשר לתיק האישי. סעיף 70 בפסק הבג"ץ שהרשיע סופית את דרעי מגדיר בדיוק מה קרה שם. וכך כתבו השופטים בכתב ידם: "יחסי השוחד בין דרעי והאחרים הייתה מתכונת מיוחדת. לא היה זה שוחד בין זרים - היינו מתן שוחד בו הנותן מעניקו לעובד הציבור תמורת פעולה מסוימת מובטחת או מצופה, אלא שוחד בין חברי קבוצה מלוכדת הניתן לאחד מהם שעלה לגדולה על מנת שישתמש בכוחו ובמעמדו למתן סיוע ותמיכה לקבוצה ולחבריה ברוח הכלל כולם בעד אחד -. אחד בעד כולם".

מה שמתחבא בין השורות בסעיף זה שעצם עלייתו של דרעי לגדולה הפכה את הכספים שניתנו לו כשוחד. מה שיכול היה להיות גם לו כיהן במשרד אחר. הספציפיות למשרד הפנים, וההגדרה הנובעת של חזרה למקום הפשע, היא אפוא פרי הדמיון בלבד. מהרגע בו הוכשר דרעי לכהן כשר אין אפוא כל רלוונטיות למשרד בו הוא מכהן.

בקשת העותרים לדחות את הדיון בעוד שבועיים קיבלה את הסכמת הפרקליטות ודרעי עצמו. מבחינתו של דרעי כל יום שהוא מתקבע במשרד הפנים מקשה יותר על העותרים. גם לפרקליטות לא אצה הדרך. אחרי שווינשטיין קבע את עמדת המדינה בניגוד לדעתם הם הפכו לשווי נפש בכל הקשור לעתירה. מלכתחילה העריכו שם שהסיכויים לקבלתה אינם גבוהים. העובדה כי העתירה תדון בהרכב של שלושה שופטים ולא חמישה כמו בעתירה הראשונה, ואי הוצאת צו הביניים הנדרש, נוסכת אופטימיות בלשכה של השר הישן-חדש במשרד הפנים.

אבל גם שערה קטנה בעין, מקשה על התפקוד השוטף. עד שלא תתקבל ההחלטה בעתירה דרעי מתנהל במשרד הפנים כמי שמתהלך על ביצים לא מבושלות. מעבר לאיוש צוות העוזרים והיועצים בתוך לשכתו הוא לא נוגע בשערת ראשו של פקיד במשרד. מי שנהנית מכך, לבינתיים, היא מנכ"לית המשרד הנוכחית שטרם הוחלפה במישהו מטעמו של דרעי. בנוסף יש במשרד שש משרות מפתח של מנהלי מחוזות ופקידים בכירים שחלקן פנויות וחלקן יתפנו בשבועות הקרובים. האיוש מחדש ייצא לפועל רק לאחר ההחלטה הסופית בבג"ץ.

בהנחה המסתברת שהשמיים לא יפלו על ראשו של דרעי בעוד שבועיים המשימה הראשונה שלו תהיה החלפת המנכ"לית ומסע איוש נמרץ של המשרות הפנויות והעתידות להתפנות. בסיבוב הראשון שלו במשרד לפני עשרים ושמונה שנה כמעט לא היו במגזר החרדי מועמדים העונים לדרישות הסף של תואר אקדמי וניסיון ניהולי. אי לכך הוא נאלץ להסתמך על הפקידים הד"לים שהותירו לו קודמיו ולהעביר אותם תהליך חירוד. הם לא שינו את עורם אבל רבים מהם נהגו לפי הכלל של 'המלך מת, יחי המלך החדש'. הם עברו לצידו של דרעי ולימדו אותו את רזי המשרד. בתוכם יש לציין את המנכ"ל האגדי חיים קוברסקי ז"ל. בין היתר הם גם לימדו אותו מה שלמפרע התברר שלא היה כדאי שילמד: את שיטת ההעברות הכספים לרשויות ומשם למוסדות.

הבודדים שלא עברו צד עשו לו צרות צרורות. אחד מהם, מנהל מחוז הצפון של משרד הפנים דאז, משה גלזנר, היה לימים המקור המרכזי של העיתונאי מוטי גילת וסיפק לו את המידע שפתח את כל פרשת החקירות (גילת חושף זאת בספרו על הפרשה). גלזנר הד"לי הסכים לפרסם את מעורבותו רק לאחר שקיבל הסדר פרישה נדיב ממשרד הפנים ויצא לגמלאות מוקדמות. או אז הוא פתח את הפה וחשף שהוא בעצם היה הגרון העמוק של גילת במשרד.

הפעם אין שום סיבה שההיסטוריה תחזור שנית. בציבור החרדי יש קאדר גדול של בוגרי מכללות אקדמאיות עם תארים מוכרים. לרבים יש גם ניסיון ניהולי. בנציבות שירות המדינה היו מודעים למגמה החדשה ולפיכך העלו את סף הכישורים הנדרש לכמה מהמשרות לתואר שני. אבל יש בתוכנו גם כאלה. אפשר גם ללחוץ על הנציבות להתפשר במקרים מסוימים על תואר ראשון.

דרעי חייב לחולל מהפך בתחום המינויים ולזרוע את משרדו בפקידים בכירים חרדים שיישארו גם לבא אחריו. הכיבוש הד"לי של דרג הפקידות הבכירה בכל משרדי הממשלה הוא המכשול הקשה ביותר בפני הנציגים החרדים הנלחמים נגד האפליה. אפשר לסגור עם ראש הממשלה איזה הסכם קואליציוני שרוצים אבל אם איזה יועץ משפטי עם כפ"ס מחליט שזה לא תקין, או מנהל מחוז אנטי חרדי שם רגליים, אפשר לצעוק חי וקיים עד כינון הקואליציה הבאה. שום דבר לא יזוז.

הכיבוש של חובשי הכיפות השחורות חייב להתחיל כאן ועכשיו. המצב המצער ולפיו אין חרדי אחד בעל זכות חתימה ממשלתית הוא פועל יוצא של עשרות שנות הסתגרות פנימית. לא כאן המקום לדון בשאלת היציאה מחוץ למסגרת (ובוודאי שלא לדון בדברי הבל שנשמעו השבוע על התפרקות כביכול של החברה החרדית) אבל אם כבר יש מאות ואלפי אקדמאים חרדים יש לשבץ את הטובים שבהם בעמדות כוח במשרדי הממשלה. הניסיון מלמד שטובה ציפורנו של פקיד בכיר אחד משלושה שרים וי"ג חכי"ם. המהפכה השחורה היא אפוא צו השעה ודרעי הוא האיש המתאים ביותר לבצעה. הלוואי.

הם קראו לו אחמד שיבי
לפני שבוע חדר מחבל להתנחלות תקוע שבדרום ירושלים ודקר אחת מנשות ישוב. שלא כמו בפיגועי חדירה אחרים לישובים - עתניאל ובית חורון - שהסתיימו ברצח, שם, בסיעתא דשמיא זה נגמר בפציעה קלה יחסית והנדקרת חזרה לחיים תקינים.

במסגרת החיים התקינים היא הספיקה להתראיין לתקשורת ולפרוש שם את משנתה על יחסי יהודים- ערבים. ככלתו של רב הישוב לשעבר הרב מנחם פרומן ז"ל, לא היה זה מפתיע לקרוא מפיה על הצורך בהידוק היחסים בין יהודים ופלסטינים ומיזמים משותפים שהיא חברה בהם. מי שהכיר את דעותיו של הרב פרומן ז"ל הבין מיד שלא רק התפוח נופל רחוק מהעץ אלא גם מי שמצטרף דרך נישואין למשפחה.

ולמה זה אמור לעניין אותנו? מפני שבעלה של הנדקרת היה אחד מיועציו הבכירים של שר החינוך לשעבר שי פירון. מדובר בשיבי פרומן שריכז עבור פירון את כל הטיפול בתיק החרדי. הטיפול היה גס וברוטלי עד שבשלב מסוים החלו הנציגים החרדים לקרוא לו אחמד שיבי. הגדיל לעשות ח"כ משה גפני שהצהיר חד משמעית שלא יטול חלק באף ישיבה ששיבי פרומן משתתף בה.

פרומן, אומר לנו אחד הנציגים החרדים, הודיע מפורשות שהוא לא בא להכיר אותנו אלא לשנות ולחנך אותנו מחדש. במסגרת זו הוא הוביל כמעט את כל מה שהוגדר בשעתו כגזירות פירון לפיד. את חיוב הת"תים בלימודי ליב"ה והתניית תקציבים ביחס לכך. את הגזירות על הסמינרים ואת כל הכבדת האכיפה על החינוך החרדי. לא הייתה צרה אחת, אומרים הנציגים החרדים, שידו של פרומן לא הייתה מעורבת בה.

עויינות לחרדים לא הייתה יוצאת דופן בתקופת של פירון במשרד החינוך אבל פרומן, אומרים עסקני החינוך החרדים שעמדו איתו בקשר, הוביל אותה בלהט קיצוני. בשעתו לא היה לאיש זמן לעסוק בפרשנויות על מה ולמה. הם היו עסוקים במלחמת ההישרדות מול הגזירות שכמעט והביאו לחיסול החינוך החרדי.

השבוע הסבנו בכנסת במחיצתו של ח"כ בכיר ביהדות התורה. על השולחן היה פתוח, כנראה באקראי, הראיון של הגב' פרומן, אשתו של, לאחר הדקירה. היה זה ראיון שכולו נוטף שמן זית של אהבת ישמעאל וההבנה לתחושות הזר והסובל. מתוך הראיון ניתן היה להבין שזו גם הדעה של הבעל שיחיה.

איך משתלבת אהבת ערבים ועויינות לחרדים? לבן שיחנו זה היה נראה כשילוב המושלם. "שים לב שבדרך כלל יש קורלציה בין פשרנות מדינית והזדהות עם הסבל הפלסטיני לדעות אנטי חרדיות. במשך עשרות שנים הובילו חוגי השמאל את הפשרנות המדינית בצד עויינות בולטת לחרדים". הערנו לו שלאחרונה השתנו הדברים. העויינות לחרדים נמצאת כיום יותר בצד הימני של המפה מאשר בצד השמאלי היורה כיום את חיציו בעיקר לכיוון המתנחלים.

אבל זה רק מטעמים של ריכוז כוחות אד הוק, התעקש בן שיחנו. הכלל של חז"ל של כל המרחם על אכזריים נעשה אכזר על רחמנים כוחו יפה תמיד. המקרה של שיבי פרומן, לדבריו, הוא הדוגמא הבולטת ביותר. אהוב את הערבים, שנא את החרדים.

כשמתאחדים מנצחים
האם לכניסתו של דרעי למשרד הפנים יש קשר לרוח החדשה הנושבת בימים אלו בקומה השישית בכיכר ספרא בירושלים? חברי המועצה החרדים הנשאלים על כך אומרים שהרוח נושבת מכמה וכמה סיבות וזו בהחלט אחת מהן.

בכל מקרה, דברים טובים קורים לאחרונה בכיכר. במקום שהיה סמל לאוזלת ידה של הנציגות החרדית מצד אחד ולנוקשות אנטי חרדית מצד שני, מתחילים לשמוע כעת זמירות חדשות. ראש העיר ניר ברקת מבצע בשבועיים האחרונים מה שנראה כפניית פארסה מפוארת ומשנה מדיניות של שבע שנים רצופות. בראש ובראשונה מדובר בתחום השבת. לפני שבוע הודיע ברקת על צעדים לסגירת המרכולים בעיר החל מחודש אפריל. יש לתמוה אמנם מדוע לא כעת והאם הוא מצפה שמשהו יקרה בינתיים, אבל בתור התחלה אפשר בהחלט לברך על כך.

הצעד היותר משמעותי של ברקת הוא בתחום המשלב את השבת ואת האפרטהייד נגד חרדים בעיר גם יחד. מדובר במנהל הקהילתי הגדול והחזק של שכונת קריית יובל בעיר שכשלושים אחוז מתושביה הם חרדים. המנהל הקהילתי בעיר הוא הדאעש של המיליטנטיות החילונית בירושלים הגורסת מלחמת טוטלית נגד החרדים בעיר. בגיבויו הישיר של ברקת, עד לתקופה האחרונה, הם מנעו הקמת גנים ובתי ספר בשכונה המונה אלפי תושבים חרדים. עצרו הקצאות לבתי כנסת ולאחרונה החלו בהקרנת סרטים הפגנתית בשבתות. המטרה: מירור חייהם של התושבים החרדים עד שייאלצו לעזוב את השכונה. ממש כך.

כל ההתנהלות המופרעת הזאת לא הייתה יכולה להתבצע בלי החיפוי המלא של ברקת. מדיניות החיפוי החלה עוד בקדנציה הקודמת אך מאחר ופגעה רק בציבור הליטאי שמתגורר במקום זה לא הפריע לחוגים חרדים אחרים בעיר לתמוך בו בגלוי בבחירה לקדנציה נוספת בתמורה ידועה למגרשים והקצאות. זו הסיבה ואין בלתה שדגל התורה תמכה במשה ליאון ואגודת ישראל התפצלה בין תומכים ומתנגדים. אלו קיבלו הבטחות, ואלו לא.

במסגרת מדיניות הגלסנוסט החדשה גם הסיפור המביש הזה עובר תפנית מפתיעה. בשבוע שעבר הודיע ברקת על עריכת בחירות חדשות למנהל הקהילתי של קריית יובל, מה שיביא כמעט בוודאות לייצוג הוגן של אלפי החרדים בשכונה. הזהו ברקת? שאלו את עצמם כמה וכמה מהנציגים החרדים קודם שמיהרו לפרסם הודעות המנכסות להם את פשר השינוי.

מה גרם לפניית הפרסה המפתיעה הזאת? מדובר בצירוף של שני גורמים שבשורה התחתונה מתחברים לקו אחד: נחישות דעת ואחדות חרדית. לא אחת נכתב במדור זה על הפרדוקס של י"ד נציגים חרדים מתוך שלושים ואחד (מקביל בכנסת לחמישים וארבעה ח"כים חרדים) שמושפלים עד עפר אך מלקקים בצייתנות את מגפיו של הפריץ. הסיבה לכך נדושה אף היא: הפיצול בתוככי הסיעות החרדיות שאפשר לראש העיר להוביל מדיניות של הפרד ומשול במובן הקלאסי של הביטוי. לזה הובטח מגרש איקס ולזה מתחם פיקס. מאחר ומקבלי ההבטחות הם ציר מרכזי בסיעה נאלצו גם היתר לקושש לעצמם פירורי הבטחות ופה ושם.

ופתאום זה השתנה ובלי הודעה מוקדמת. לפני שבועיים הניחו הנציגים החרדים הצידה את השנאות והקנאות והקימו פורום המונה את י"ד הנציגים החרדים, (כן, כולל גם את נציג עץ) ושני הנציגים הד"לים אריה קינג ודב קלמנוביץ. הששה עשר חתמו על הצהרה של עבודה משותפת למען השבת ואף הניחו הצעת החלטה של שולחן המועצה. ההחלטה עוסקת בסגירת מרכולים בשבת ובהתניית תקציבים למנהלים קהילתיים בשמירת שבת. ששה עשר זה כבר רוב במועצת העיר.

את פשרו של האיחוד הפנים חרדי מסביר במילים פשוטות אחד הנציגים החרדים. קודם כל, אומר הנ"ל, מי שקיווה למגרשים מברקת התאכזב. רק חוג אחד קיבל וגם זה במקום (רמת שלמה. י.ר.) בו יש שטחי ציבור רבים שחולקו גם למגזרים חרדים שלא תמכו בברקת לראשות העיר. חוג שני טרם קיבל ואיך שזה נראה עכשיו גם לא עומד לקבל.

לאכזבה חבר גורם משמעותי נוסף שנקרא כבוד עצמי. עד כמה שזה נשמע מוזר יש עוד דבר כזה במחננו. הביקורת הציבורית החריפה - לא בעיתונות המפלגתית כמובן - על היקף חילולי השבת בעיר הכניסה גם את מלחכי הפנכה של ראש העיר לפוזיציה בה היו צריכים לבחור בין השבת לטובות ההנאה האישיות והסיעתיות שקיבלו. ברגע אמת זה כבר לא הייתה להם ברירה אלא לבחור באפשרות השנייה. בכל זאת הם עדיין מזמרים "כל מקדש שביעי" אחת לשבוע. מול הבלוק המאוחד לא נותר לברקת אלא לקרוא את המפה ולבצע פניה חדה אחורה.

וכשהולך אז הולך. בנוסף להקמת פורום הששה עשר (עבודה נאה של חבר המועצה הצעיר נחמניאל סבן מש"ס) נקלע ברקת לגרעון כספי המחייב אותו לפנות לעזרת האוצר. המאבקים שניהל מול האוצר הביאו לו אמנם את מרבית הכסף שחסר (קרוב למאתיים מיליון ש"ח) אבל בדרך הוא צריך לעבור שתי תחנות מרכזיות. האחת אצל גפני בוועדת הכספים המאשרת את ההעברה, והשנייה אצל שר הפנים אריה דרעי שדרכו מועבר הכסף לעירייה (והפעם בלי התניות של הקצבות למוסדות).

איתותים שקיבל מהשניים הבהירו לו שאם תמשך מדיניות הקיפוח נגד החרדים בעיר וחילולי השבת ימשיכו עלולים להתגלות כמה קשיים בירוקרטיים שלא יאפשרו את ההעברה. את שפת האחדות והכוח הזאת מבין כל איש ציבור, ועל אחת כמה וכמה מי שנשען עד עתה על יכולת התמרון והפילוג בלבד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!