125 שנה לחדרה: זורעים וקוצרים

1.
בראשית השבוע, יום ט"ו בשבט, החלו החגיגות לציון 125 שנים לעיר חדרה. יום ההולדת לעיר אינו רק תאריך סמלי, אלא יום הוקרה והערכה למייסדי העיר, אנשי חזון ומעש, שהפריחו את השממה במסירות נפש. מייסדי העיר לא ראו מול עיניהם אדמת טרשים מלאה בביצות באזור שטוף קדחת וחררה, אלא עיר פורחת ומשגשגת עם מאות אלפי תושבים שחיים בה. ועם 'חזון המייסדים', פרחה העיר ושגשגה לעיר שאותה אנו מכירים כיום הזה.

באוזניי שמעתי לא פעם ממרן הגרא"מ שך זצוק"ל, כי העיר חדרה יסודותיה בהררי קודש, כעיר גדולה לה' ולתורתו שממנה יצאה תורה לקהילות רבות ברחבי הארץ. לפני מספר שנים, ביקר מרן הגראי"ל שטיינמן בבית הספר 'מדעים ויהדות'. במהלך הביקור סיפר לי מרן הגראי"ל, כי כאשר עלה ארצה, שלחו אותו לקנות את האתרוג הראשון בחדרה. תקופה לאחר מכן, נכנסתי למעונו של מרן, וכשהזכרתי לו את חדרה, שוב חזר על הסיפור. שאלתי אותו האם הוא זוכר היכן בדיוק היה הפרדס? השיב לי הגראי"ל שהינו זוכר כי היו אלו אתרוגים מפרדס 'רוטמן'.

יצאתי לבדוק היכן ממוקם הפרדס וגיליתי שכיום מוקמת באותו מקום שכונה חדשה, 'שכונת הפארק'. בפתח השכונה, ממש בכניסה לפרדס, הוקם לפני מספר שנים בית ספר גדול ממדים, בית הספר 'מדעים ויהדות'.

2.
ביום ט"ו בשבט, התקיים טקס מיוחד באולמי 'גאיה' בעיר, לציון פתיחת החגיגות, אירוע חגיגי ומרשים, כיאה וכראוי לעיר חדרה. כיבדו בנוכחותם אישי ציבור רבים שבאו לתמוך, לעודד ולפרגן.

ולמה בט"ו בשבט? ישנה מחלוקת על תאריך 'יום ההולדת' של העיר. יש הסבורים כי העיר נוסדה בר"ח שבט (ועל שם כך נקרא רחוב רח"ש, שמשמעותו ר'אש ח'ודש ש'בט), ויש הסבורים כי היא נוסדה ביום ט"ו בשבט. כך או כך, חגיגות יום הולדתה של העיר מתקיימים מדי שנה ביום ט"ו בשבט.

בשיאו של הטקס הנכבד, חולקו 'אות יקיר העיר' למספר תושבים, אשר עמדו בקריטריונים שהציבה הוועדה, והענקת התואר ניתנה להם לאחר בחינה מדוקדקת וקפדנית.

אחד ממקבלי 'אות יקיר העיר' על מפעל חיים, הוא חמי היקר הרב יצחק לוין, ראש מוסדות 'אהלי אשר' בחדרה. אות מפעל החיים הוענק לו על מפעל חייו, כאשר ייסד, יחד עם רבה של חדרה הגאון רבי שמעון ביטון, את המתיבתא ב'גבעת אולגה', ובהמשך את מוסדות 'אהלי אשר' המפוארים. למען הסר ספק, לא אני הייתי זה שדחף לעניין, וכמו חמי, גם עבורי הייתה זו הפתעה נעימה. אם התעניינתם, מי שעודד את עניין הענקת האות היה ידידי ר' בועז ביטון, יו"ר ש"ס בחדרה.

כמו החגיגות להווסדה של העיר, כך גם טקס הענקת האותות ליקירי העיר, היא הזדמנות מצוינת להתבונן על דור המייסדים, שעשו דברים נשגבים. בנו, הקימו, ייסדו ופיתחו את הארץ בה אנו חיים. למרות הקשיים שהיו בדרך, למרות המכשולים הרבים, הם לא אמרו נואש וחתרו למטרה.

3.
לפני כמאה שנים, כשהיגרו עשרות אלפי יהודים מאירופה ורוסיה לארה"ב, הם הועמדו בפני ניסיון קשה ביותר של שמירת השבת. על רבים מהם נאמר, שעבדו בחמישים ושתיים מקומות בשנה, לאחר שמידי יום ראשון הם פוטרו ממקום עבודתם לנוכח סירובם לעבוד בשבת. מספרים שנשאל מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל, כיצד אירע שרוב רובם של אותם יראי ה', אשר מסרו את נפשם כדי שלא לחלל את השבת, ראו את בניהם ברבות הימים מזלזלים ביום הקדוש?

השיב רבי משה ואמר, שאותם בעלי מסירות נפש כשלו בדבר אחד חשוב. בבואם הביתה מכל ניסיון קשה שעמדו בו, הם נתנו ביטוי לעצבות ואכזבה קשה על כי שוב נאלצו לאבד את משרתם, לשם שמירת שבת. ילדיהם קלטו את המסר: כי לשמור שבת באמריקה הוא דבר המצריך הקרבה יתירה וכרוך בקושי ומסירות, והסיקו מכך כי הם אינם רוצים ואינם יכולים למסירות זו, ומוטב להם לוותר על השבת.

לעומת זאת, אבות שהיו מגיעים הביתה ומבשרים בשמחה שהם זכו שוב לבחור בחיים ובברכה – לשמור שבת כהלכתה ואומרים בסיפוק: "אשרינו מה טוב חלקנו שעמדנו בניסיון", וכל השבת רק היו ששים ושמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקם לשמור שבת למרות הקושי, או אז הילדים ירשו מהם את האושר והשמחה בשמירת המצוות, ואף הם היו מוכנים לשמרה באותה מסירות נפש.

4.
ובחזרה לחדרה. מי שיתבונן על סמל העיר חדרה, יגלה בתחתיתו את נעימת דוד המלך ע"ה: "הזורעים בדמעה ברינה יקצרו". פסוק זה, מבטא יותר מכל את רוח המייסדים שהקימו את העיר למרות הקשיים העצומים. אמנם דור המייסדים זרע בדמעה, אך גם קצרו ברינה, ומהפירות אנו נהנים עד עצם היום הזה.

באופן נפלא מבאר הבעל שם טוב הקדוש את הפסוק "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ, הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו". וכך הם דבריו: כולנו זורעים, איש איש וזריעתו. ישנם הזורעים בדמעה, וישנם הזורעים ברינה. אותם אלו הזורעים בדמעה, וכל העת מתלוננים על הקושי הרב הכרוך בתהליך הזריעה, עליהם נאמר "הלוך ילך ובכה, נושא משך הזורע" - שאמנם הזרע יצמח, אבל לא יותר מדי, ומה שזרעו - הוא אשר יקצרו. לעומתם, ישנם אשר למרות הקושי הרב, לא מתלוננים, ואדרבה, שמחים ומאושרים בכל עמל וקושי, עליהם נאמר "בא יבוא ברינה נושא אלומותיו" – שאותם אלו יישאו אלומות רבות מן השדה, והברכה תשרה במעשה ידיהם. אם מקבלים את הקושי באהבה - איכות הפירות והתוצרים משתבח.

ואגב, אחד הסיפורים המלווים את חמי שיחי' מימי הקמת המתיבתא, זו באמת הקושי שהיה כרוך בהקמת המבנה. בכל הזדמנות הוא נזכר כיצד היו סוחבים בלוקים, בעמל רב, על גבי סוס ועגלה מהעיר לגבעת אולגה. אך באותה נשימה, הוא יודע לספר כי הקושי הרב היה עבורם מנוף - ולא מכשול. ככל שהעשייה הייתה קשה יותר, מפרכת יותר, כך גם הסיפוק והשמחה מהמתיבתא הנבנית אל מול עיניהם הלכה וגדלה. להגיד שזה לא היה קשה? אי אפשר. אבל הכול תלוי מה עושים עם הקושי.
למדים אנו מכך, כי ישנו תנאי בסיסי על מנת לצלוח את הקושי, והוא, שלא לשקוע בייאוש ודכדוך, אלא אדרבה, להתחזק בשמחה ובהתרוממות.

5.
בפרשת השבוע, מספרת התורה על יתרו, ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והגיע לקראת עם ישראל. בסופו של תהליך, הפך יתרו ליועצו של משה רבינו, עד שהתורה מעידה שמשה שמע בקולו של חותנו בכל אשר אמר.

יש משפט שאומר 'האיש הנכון בזמן הנכון'. רגילים לומר שכל ההצלחות זו שאלה של מומנטום ושאלה של עיתוי. כמי שראה בחייו כמה וכמה אנשים מצליחים, אני יכול להעיד שאכן ברוב המקרים זה עניין של עיתוי. בדיוק מתפנה תפקיד, בדיוק מחפשים מישהו לתפקיד מסוים, ובקיצור 'סייעתא דשמיא'. אך ברור גם שיוזמה והשתדלות אף הן חשובות.

כל העולם שמע את קריעת ים סוף. "שמעו עמים ירגזון", והמומנטום היה קיים. כל אחד יכול היה לקום ולעשות מעשה. אך מי היחיד שקם ובא? יתרו.

כשהתבוננתי על 'יקירי העיר' במהלך חלוקת התעודות, לא יכולתי שלא להתרשם מאנשי המעש הללו. כולם יכולים לעשות. לכולם ישנם רעיונות ויכולות. אך אותם שעמדו על הבמה, קמו ועשו מעשה. פעלו, יזמו ולא נחו על זרי הדפנה.

הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!