לעמוד במחיצתם של הרוגי מלכות

1.
דפנה מאיר הי"ד נרצחה השבוע ביישוב עתניאל לעיני ילדיה, באכזריות בלתי נתפסת. לאחר פטירתה נחשפה הדמות המיוחדת שלה: מגיל 13 ועד יום נישואיה, גדלה דפנה במשפחה מאמצת. כשפגשה את בעלה, סיכמה איתו תנאי אחד: "לא משנה כמה ילדים יהיו לנו, גם אנחנו נאמץ ילדים חוץ מהילדים שלנו". וכך בחרו, למרות גילם הצעיר, להיות הורים מאמצים. השבוע הותירה דפנה הי"ד ארבעה יתומים ביולוגיים ועוד שני יתומים מאומצים. אבי יתומים יַנְחֵם בדרך הטובה ביותר.

איזה חסד. לא סתם חסד של לתת ליהודי עצה או פרוטה ולהמשיך אל שגרת היום הפרטית, אלא חסד של אמת, 24-7, אצלם, בתוך הבית, לטובת אחרים, על-חשבון הנוחות האישית.

כדאי לשים לב למשפט הסיום בהספּד שספד לה בעלה נתן שיחי' בשעת סתימת הגולל על קברה: "דפנה ביקשה להחזיר חסד לעולם. אני מבקש מכל מי שבא לכאן לכבד את זכרה של דפנה, שייקח על עצמו להרים חלק מהאור שנשפך, כדי שהאמת מארץ תצמח. קחו לכם טיפה אמת, שזה יהיה הגלעד הראוי לדפנהל'ה שלנו".

לא נקמה ביקש הבעל השכול, אפילו לא הצהרה מדינית. אפילו כשנשאל מה דעתו על תפיסת המחבל הארור ימ"ש, השיב נתן: "זהו פרט חסר-משמעות". מה כן ביקש? מידות טובות, ולא סתם מידות, אלא אמת. כי במקום שיש אמת, יש הכל.

וואו.

לפני כחודשיים נרצח הרב יעקב ליטמן הי"ד יחד עם בנו נתנאל הי"ד בפיגוע טרור בכביש 60 סמוך לעתניאל, בדרך לשבת כלה של בתו. החתונה נדחתה לאחר ה'שבעה', ובמועד החדש שנקבע, התגלה עם ישראל במלוא עוצמתו ואחדותו. נחשפו גם כוחות-הנפש של הזוג הצעיר, שקידשו שם שמים, וניצלו את המאורע הטראגי להעביר מסרים ערכיים לכלל ישראל.

וואו.

חודשיים קודם לכן, בחול-המועד סוכות, נרצחו הרב איתם שמעון הנקין ורעייתו נעמה הי"ד בפיגוע ירי בדרך הביתה, לעיני ילדיהם. לאחר פטירתם, נחשפנו לשתי דמויות יוצאות-דופן. הרב איתם היה תלמיד-חכם, שהספיק בגילו הצעיר להוציא-לאור כמה וכמה ספרי הלכה. ונעמה, בעבודתה כמעצבת גרפית, בחרה להעביר ערכים נפלאים, בשפה ייחודית. היא ידעה גם לעשות חשבון-נפש בנושא כאוב, ולא יזיק לנו ללמוד ממנה. שעות אחדות לפני שנרצחה, סיפרה לחברותיה על החלטה שקיבלה שבועות אחדים קודם לכן: "עשיתי חשבון נפש לפני יום כיפור והחלטתי להוריד זמן מול המחשב והטלפון כדי להיות יותר זמן עם הילדים".

וואו.

"פעם אחר פעם", נכתב השבוע. "הרוגי מלכות שגם בחייהם, מתברר, היו כל-כך מלכותיים".

שוב ושוב אנחנו מתפעלים. איזו איכות אנושית. איזה ערכים. אנשים שקידשו את השם בחייהם ובמותם. ואז מגיע הקול הפנימי שמנסה להסביר: ברור שכך יהיה, הרי הקב"ה לוקח אליו תמיד את הטובים. "דודי ירד לגנו ללקוט שושנים". זה בוודאי נכון, אך המבחר האנושי של הרוגי האינתיפאדה השלישית, מלמד אותנו דבר או שניים על הערכים המיוחדים של אחינו חובשי הכיפות הסרוגות, על נשיהם וטפם. חבל שאנחנו לומדים להכיר את הצדדים הללו בנסיבות כה טראגיות.

2.
בטח כבר שמעתם: שר הבריאות יעקב ליצמן נבחר לשר המוערך ביותר בישראל.

דווקא הוא?!

ובכן, אתם יכולים לומר עליו הכל: הוא מיושן, הוא פולני, הוא לא מדבר 'ישראלית', הוא לא מתחכך עם המי ומי. הוא בא לעשות את מלאכתו נאמנה. הוא לא מתרגש מהזרקורים ולא מתייפייף בפני אף אחד. הוא היה ונותר חסיד גור אדוק בפנימיתו וגם בחיצוניותו: עם מגבעת תמידית לראשו, משקפי פלסטיק לחוטמו ומכנסיים טחובים בגרביים. הויזען אין די זאקען.

מסתבר, כי העם יודע להעריך 'דוגרי', העם אוהב עקרונות. אישי-הציבור המתייפייפים – גם אם עושים בסופו של יום את עבודתם נאמנה – אהובים רגע פה, רגע שם, אבל בטווח הארוך הם יוצאים קירחים מכאן ומכאן. בעלי-העקרונות, לעומת זאת, יוצרים סביבם קונצנזוס אמיתי של הערכה.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן: "יש אנשים שלא צריכים להדליק נר חנוכה על הירח, או להציל את חייו של בדואי מהנגב, כדי שיוכלו לכתוב עליהם: 'מקדשי שם שמים'. הם מקדשים את השם בכל צעד ושעל. הם משרתים את הציבור כולו נאמנה, באופן מקצועי והגון, המהווה מודל גם לנציגי ציבור שאינם דתיים. זהו קידוש השם אמיתי".

רֶבּ יענק'ל, לך בכוחך זה והוֹשַׁע את מערכת הבריאות הישראלית, הלוקה (עדיין) בבירוקרטיה מדכאת. המלאך רפאל יסייע בעדך, למען חולי עמו ישראל.

3.
ט"ו בשבט מגיע, ראש השנה לאילנות.

מאז זריחת אורו של האר"י הקדוש, רווח בעולם מנהג 'סדר ט"ו בשבט'. הצועדים בעקבותיו רואים באכילת פירות בט"ו בשבט "תיקון גדול בנגלה ובנסתר". ספרי החסידות אשר יסודם בחכמת הקבלה, הבליטו ערכו של היום לציון הקשר עם ארץ-ישראל.

ברוב חצרות האדמו"רים בארץ ובחו"ל, ערכו בט"ו בשבט סעודות 'טישים' ואכלו מפירות ארץ ישראל. כן נאמרו דברי תורה הסובבים בעיקרם על שבחה של ארץ-ישראל ופירותיה. יש וראו את ט"ו בשבט כיום סגולה לרחמים לגאולה וליראת שמים, כיום שבכוחו להשפיע ברכה לכל ימות השנה, ויש אשר התפללו לאתרוג כשר יפה ומהודר.

אלו ואלו הסכימו כי מדובר בראש השנה לאילנות, היום הקובע לעניין תרומות המעשרות ויתר ההלכות התלויות בארץ, ואין אומרים בו 'תחנון'.

לפני כמה שנים, שוחחתי עם אחד מתלמידי מרן בעל 'שבט הלוי' זצ"ל לצורך כתיבת מאמר בנושא ט"ו בשבט. הוא גילה לי כי ברוב השנים לא נהג מרן הגר"ש וואזנר זצ"ל לסמל את ט"ו בשבט בצעד מיוחד. הוא היה יושב והוגה בתורה כבשאר ימות השנה.

רק בערוב ימיו, החל לערוך מדי שנה מעין 'טיש' בהיכל ישיבתו, ישיבת 'חכמי לובלין' בבני-ברק. אל השולחן הובאו המיטב מפירות ארץ-ישראל.

"דעתו לא השתנתה", הסביר לי התלמיד. "את הטיש התחיל לערוך למען בחורי הישיבה, שבאים כולם מבתים חסידיים ורגילים ל'טיש' ט"ו בשבט. הרב נימק: עדיף שיישארו בט"ו בשבט בישיבה, ולא יחפשו אחר 'טישים' אחרים, והיום יהפוך ל'בין-הזמנים'".

אוי, מי יתן לנו תמורתו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!