היריון זו לא מחלה – אז קדימה לעבודה

רטט הטלפון העיר אותי משנתי הטרופה. עם יד אחת חיפשתי אותו. את העיניים כלל לא ניסיתי לפתוח. אתם לא מצפים ממני להתעורר באחת, כבימים ימימה, לענות לטלפון כאילו הייתי ערה עכשיו שעתיים, נכון?

הרטט נרגע, אבל רק לדקה. שוב מיששתי באטיות עם היד את הסדין, מנסה להבין איפה הטלפון. כשהגעתי אליו סוף סוף, קירבתי אותו צמוד לעין אחת אותה פתחתי. "אוי ואבוי", חשבתי לעצמי בייאוש. "זה מהמשרד – מה עושים"?

חייבת לציין שבתקופת ההיריון המדובר, כמו נס משמים, עבדתי כעצמאית ולא נאלצתי להתייצב מדי בוקר בשעה שמונה במשרד. מקצוע הכתיבה אפשר לי לעשות זאת גם בשעות אחרות, אפילו באמצע הלילה, אלא שבימים אלו לא יכולתי לכתוב אפילו אות, בשום שלב של היממה.

כיצד אשוחח עמו בטלפון עכשיו?חשבתי לעצמי באימה, מגלה על הצג סימן של אימייל חדש שהתקבל, ובו בקשה לכתבה עד לתאריך המצוין. "אולי כבר אתאושש", חשבתי לעצמי.

את המגזין העצמאי שהקמתי ותפעלתי באותן שנים, אפילו לא חלמתי לכתוב. הבנתי איכשהו שזה לא משהו שאצליח לעשות. אבל את הדד ליין שהציבו לי מהמקומות בהם עבדתי כפרילנס, החלטתי לנסות בכל זאת. פחדתי להיעלם מהמפה, וגם הכסף שיחק פה תפקיד, זה ברור. אבל היתה עוד נקודה. אולי אם ארשה לעצמי לשקוע לתוך המצב הגרוע שנפלתי לתוכו, לא אצליח להתרומם גם כשכבר אוכל פיזית, ואת זה לא אתן שיקרה. אני חייבת להלחם, חשבתי לעצמי רגע לפני ששקעתי שוב לתוך שינה בלתי נשלטת.

בפעם הבאה שהתעוררתי, ניסיתי לקלוט מה קורה בבית. קולות הילדים בקעו מעבר לדלת חדרי. בכוחות דלים אספתי את עצמי. "קומי" פקדתי על המוח במטרה להעיר אותו משנתו. "מספיק עם זה . תראי מה נהיה ממך – את סמרטוט? הריון זו לא מחלה, נכון? אז קומי כבר. די"!

יצאתי מהחדר. הילדים רצו לעברי, רוצים לחבק אך נעצרו בחשש. התיישבתי על הספה, אוספת אותם אל חיקי בחיבוק הכי חזק שיכולתי להוציא מתוכי. "אתם כאלו גיבורים", אמרתי להם. "אמא מרגישה לא טוב ואתם פשוט גיבורים". הם לא הרפו ממני. בצד העין הבחנתי בבלגן המטורף שנוצר בסלון, בשאריות הקורנפלקס והחלב על השולחן במטבח. "הם כבר הסתדרו לבד שם..." הרהרתי לעצמי בעגמומיות, ולא אמרתי מילה על הבלגן. הכל יכול לחכות. עכשיו אני איתם סוף סוף.
בערב התיישבתי מול המחשב, מחמיאה לעצמי על ההתקדמות. כתבתי מייל מתנצל לכל אלו שניסו להשיג אותי בימים האחרונים ולא הצליחו. לא יכולתי ממש לספר להם מה עובר עלי, אבל ציינתי שחשתי שלא בטוב, ואשתדל להיות זמינה יותר.

באותו לילה כתבתי את הכתבה, אבל תיקונים לא הצלחתי לערוך בה. הם חיכו ליום אחר. במהלך החודשים הללו זנחתי את המגזין האישי שלי, הפסדתי פניות חדשות של עבודות, ונאלצתי לדחות דד ליינים שעמדו לנגד עיניי. נכון, היריון זו לא מחלה, אבל השלב הזה שבו הייתי, היה מצב שלא יכולתי באמת לתפקד כרגיל, ושילוב של עבודה היה מעבר לכוחותיי. את הזמן שאני מצליחה לתפקד בו, כך חשבתי, אקדיש לפחות לילדיי. והעבודה? מה ששלי יחכה לי! כך חונכתי. האנשים שעובדים איתי, כך קיוויתי, בסופו של דבר יבינו בשל מה השינוי שחל בי, ויסלחו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!