דפנה מאיר הי"ד, נלחמת כלביאה - נפלת גיבורה

איך זה שאני פוגשת בדמויות כל כך מלאות הוד, רק כשהן הופכות להיות נשמות קדושות ללא קיום גופני? לא אחת אמרתי לכל מי ששאלו, שלולא חיידק העבודה שלי, לא הייתי צורכת חדשות כלל. לשם מה, עלי כאמא, לשמוע את כל הזוועות שמתחוללות כאן ולכאוב באופן קבוע בצורה בלתי ניתנת לריפוי?

מצד שני, העיסוק שלי בכל מה שמזמנים לנו החיים, גורם לי להיות מעורבת ולא לשבת ולהביט מרחוק ולהגיד שזה לא קשור אלי.

כך "זכיתי להכיר" את דפנה מאיר הי"ד. בהישמע דבר האסון הייתי עסוקה בדיוק בשעה הזאת של לחזור הביתה ולפגוש את הילדים. תחילה ניסיתי להתעלם – אולי ממדי האסון אינם כה גדולים כפי שמדווחים, ואני יכולה ליהנות מעוד רגע של צחוק מתגלגל של המתולתלת הקטנה שלי או לשמוע על המשחק של הבכור שלא אהב מה שקרה היום בהפסקה עם החברים.

אבל מיד כשהשתרר חושך בחוץ, ורעש נשימותיהם הקצוב של ילדיי מילא את חלל הבית, אחזה בי האובססיה ואני רק רציתי להכיר את דפנה. אלו שילדיה לא ישנים עכשיו במיטה וקצב נשימותיהם מרגיע את אמא. יתומים טריים שחלקם חזו באמם הגיבורה נאבקת ברוצח שפל שבקור רוח ניגש אליה בפתח ביתה – מבצרה, ולקח באכזריות בלתי נתפסת, את חייה.

ילדים שמצטרפים למעגל השכול, לאמירה הקדיש, לגעגועים תמידיים, למטבח ללא ריח בישולים של אמא. ילדים שהפסד במשחק כדורגל – פתאום נראה להם כמו הדבר הכי שולי שיש בעולם, ואם המערכת מוכנה או שיעורי הבית למחר? זה לא כל כך רלוונטי עבורם – הם יושבים עכשיו שבעה. קרע בבגד, מבט אחרון על מיטה עטופה, תחתיה שוכבת גופה שעד אתמול היתה אמא במשרה מלאה, אחות בבית חולים, אם אמנה, אישה שסייעה למאות נשים בתחום הפריון ותמיד גם הקפידה לשמור מקום לעצמה. אמא עם ריח של אמא, עם קול של אמא, עם חיוך של אמא, חיבוק חם של אמא, ומבטים ומילים שתמיד יש רק לאמא. עכשיו הם צופים כיצד מורידים אותה אל הקבר החשוך, למנוחת עולמים.

הם בוודאי מאמינים שהגיעה למנוחתה הסופית, למקום טוב וטהור, אבל הקושי הוא בלתי נתפס. איך אפשר לומר שאישה שהיתה עסוקה רק בלהעניק כל חייה, סיימה את תפקידה? כל כך הרבה אנשים משוועים לשמוע עוד פעם את קולה, לקבל מתובנותיה וניסיונה העשיר. אבל מי אנחנו – בני אדם קטנים, בשר ודם ועור ועצמות – אין אנו מבינים בפלאי מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא, שמותיר אותנו שוב עם הלב המנותץ לאלפי רסיסים ואין נחמה.

אי אפשר להתעלם. זה ברור. אין אמא לילדים שתוכל להתעלם מהאימה הזאת, מהסיוט בו הבית הפרטי, המקום המוגן והשמור, בו אפשר לפרוק כל מתח ועצב, ולקבל חיבוק ואהבה, הופך לזירת טבח מלאה דם, ואמא – הדמות המגוננת והשומרת, מלאך הבית, נופלת שם קרבן – ללא רוח חיים. אמנם היא נותרה חזקה עד הרגע האחרון, ובחייה נלחמה כלביאה פצועה, תרתי משמע, על חיי ילדיה, אך לא יכלה לו, לאויב הראי והאכזר – ששימש כמלאך מוות בהתגלמותו.

מה נאמר ומה נדבר – עוד יום בו האימה, העצב והיגון מנסים להשתלט ולאיים עלינו, ואנו בכוחנו הדל, נישא עיניים לשמים ונמשיך להאמין. רק לא נוכל שלא להתחנן אליו, אנא אבא, אל תשאיר אותנו לבד. חבק אותנו בידיך הגדולות הרחומות, ולא נדע עוד צער.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!