ומה אומר הרב כהנא על קורבן הפסח

בפרשה זו מגיע לשיאו הלקח אותו ה' מלמד את פרעה ואת כל באי עולם, כי הוא לבדו שולט בעולם ואין שום כח בעולם שיכול לעמוד ממולו.

ברצותו יכול ה' לקחת עם של עבדים ולגאול אותם מידי משעבדיהם, וברצותו הוא משדד את כל מערכות הטבע והופך אותן לכלי שרת בידו למען אותה מטרה בה הוא חפץ (ורק עיוור לא יראה את עוצמתו של הקב"ה בימים אלו, כאשר כחלק מתהליך גאולתם של ישראל, הוא מפורר ומרסק את מדינות ערב שסביבנו).

אולם דווקא כאן, במקום בו יותק מבכל מקום אחר מתגלה בפועל כוחו האינסופי של הקב"ה, אנו מוצאים רש"י, המעלה תמיהה ודורש הסבר. רש"י, כדרכו, מצטט את דברי חז"ל, מה שאומר שקושייתנו אינה עליו כי אם עליהם.

ואלו דבריו בפרק י"ב פסוק ו' – "ומפני מה הקדים לקיחתו [של קרבן הפסח] לשחיטתו ארבעה ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר (יחזקאל ט"ז, ח') ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר (שם ז') ואת ערום ועריה, ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר (שם ו') מתבוססת בדמיך, בשני דמים, ואומר (זכריה ט', י"א) גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו, ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם (פסוק כ"א) משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה".

לכאורה, הדבר לא מובן! אם ביכולתו של ה' לגאול אותם בכל מצב, מה פרוש המילים "ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו"? וכי בורא עולם, אשר ידע לשים גבול לים ולהניח את המאורות במקומם הראוי, אשר מעלה ומשפיל עמים וממלכות – וכי אותו בורא "זקוק" למצוות מילה ופסח, ובלא זאת אינו יכול לגאול את ישראל?

הרב כהנא בספרו המונומנטלי "אור הרעיון" עמ' רכ"ג – רכ"ה ביאר היטב כיצד קרבן הפסח וההלכות השונות שנאמרו בו מבטאים את האמונה והבטחון בה' ואת קידוש שמו לעיני העולם כולו.

קשירתו של הקרבן כבר בעשירי לחודש בשבת הגדול, שחיטתו ונתינת דמו על פתחי הבתים, צלייתו באש דווקא כאשר ראשו על כרעיו ועל קרבו – כל אותם מעשים ביטאו זלזול בטלה, אלהי מצרים, תוך התגרות והתרסה. כך היה צריך לעשותו צלי, שכל מצרים יריחו את אלוהיהם נצלה, וכן אסור לאכל אותו נא כדי שיראו בברור את קידוש ה'. אלו הם מבחנים לאמונה של עם ישראל, ששעות ארוכות היה צריך להתגרות במצרים. פרט לדבריו המאלפים של הרב כהנא שם, אותם ראוי לשנן בעל-פה, מובא בזוהר דף מ"א: ברעיא מהימנא טעם לאיסור שבירת העצם בפסח – הלכה שנקבעה אף לדורות, וזה לשון הזוהר בתרגום לעברית – ""מה כתוב? "ועצם לא תשברו בו" – להראות בו קלון, ובכל אותם אלילי מצרים. שהרי היו זורקים בשוק את העצמות שלו, ובאו הכלבים וגררו אותם ממקום למקום, וזה היה קשה להם מהכל, שהרי העצמות הן תיקון הגוף, ודומים לגוון אחר, וישראל זרקו אותם לשוק דרך קלון, ולכן כתוב "ועצם לא תשברו בו" – אתם לא תשברו, אבל הכלבים היו באים ומשברים אותו". (זה יחסה ה"סבלני" של התורה כלפי "דתות אחרות", לתשומת ליבם של כל אותם המברברים על "להשאיר את הדת מחוץ לסכסוך"). "ובאלהי מצרים אעשה שפטים [אז] אני ה' אלוקיכם"!

מובן, אם כן, שהיה כאן עניין שבני ישראל יפגינו את בטחונם בה'. אולם עדיין לא מובן, מדוע ה' צריך, כביכול, סימן להבדיל בין ישראל למצרים, והרי בכמה מכות כבר מפורש שה' ידע בעצמו להבדיל בין ישראל למצרים – במכת ערוב (ח', י"ח), בדבר (ט', ד') ובברד (ט', כ"ו), ובמדרש מובא שכן היה בכל המכות, אף היכן שלא נתפרש בכתוב. ואם כן מתעצמת השאלה, לשם מה היה ה' "זקוק" כאן לדם על המשקוף ועל המזוזות, וללא סימן זה הוא אינו מבדיל, כביכול, בין ישראל למצרים.

בקושיה זו מטפל האברבנאל, וכדרכו הוא עושה זאת ביסודיות. כדאי לעיין בפנים, אך תמצית דבריו הינה שכל שאר המכות נעשו בידי שליחי מעלה ולא ישירות מה', וממילא היתה הפעולה מאת ה' מוגבלת במידה ובגבול שהוא קבע מראש על-פי עצתו העמוקה להוביל את מהלך הגאולה בהדרגתיות, כדי שבכך יתקדש שמו באופן היותר מובהק.

אולם מכת בכורות שונה במהותה משאר המכות, בהיותה מכה ישירה מאת ה', וכפי שאנו אומרים כל שנה בהגדה – ""ועברתי בארץ-מצרים בלילה הזה" (י"ב, י"ב) – אני ולא מלאך". וכיון שכאן ה' מתגלה בכל תוקפו, ממילא מידת הדין פוגעת בכל הראוי להיפגע, בין מצרי ובין יהודי. ולכן, אם ברצוננו להינצל מפגיעה זו, מחובתנו להיות באמת מובדלים מהמצרים, וכן להפגין זאת לעיני כל, שכן זה אשר חושש להראות כלפי חוץ שהוא "שונה" מהרשעים, סימן הוא שגם מבפנים דבק בו משהו מהם.

כאשר ה' עבר בארץ מצרים והיכה בכוחו הגדול בבכורות, לא יכלו ישראל להינצל אלא בזכות אותן מצוות של מילה ופסח, ודווקא באופן שנתבאר, בהפגנה, בביטחון, לעיני כולם, על-מנת להרגיז ולהתריס! או אז גם מידת הדין לא יכלה לפגוע בישראל, וזכו להינצל ואף לצאת משעבוד לגאולה.

כמה חשוב אותו יסוד שהעמיד האברבנאל! נכון, ישנו שלב בו ה' גואל אותנו אף כשאיננו ראויים לכך, וזכינו בדורות האחרונים לראות את תחילת אותו מהלך של גאולה. אולם כשמגיע רגע האמת לפני הגאולה השלמה, חייבים להיות ראויים לאותה גאולה, אחרת מידת הדין תתבע את שלה, ואוי לנו מאותו היום. לכן מחובתנו כבר עכשיו להפגין את אותו ביטחון בה', אשר רק בזכותו, תוך התגרות באומות ובאלהיהם והתעלמות מופגנת מדעתם, נזכה לגאולה השלמה בתפארת ובהדר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!