איזו הכרה דורשת המוזיקה המזרחית?

בימים אלו, בהם התרבות הישראלית נמצאת במאבק פנימי בינה לבין עצמה "מזרח" מול "מערב" וים תיכון מול חופים מעוצבים בסגנון אירופאי, נשאלות 2 שאלות מרכזיות, ובתוכם ובכללם כל השאלות והתמיהות על המצב, החידות והקונפליקטים האמנותיים.

1. מהי התרבות המזרחית המדוברת, וכיצד יכול להיות שתרבות כה ענפה, שבפועל - לפחות מבחינת מוצא - רוב האוכלוסייה כאן משתייכת אליה, דווקא היא נקלעה למצב של מאבק על מקום ועל הכרה?

2. ביום פקודה, האם התרבות המזרחית יודעת להציג דרישות, מטרות ויעדים, או שהיא עדיין נמצאת במצב של לטעון טענות כנגד כל מי שלא – היא, אולי היא ואנשיה בעצמם אינם יודעים מה רצונם, ומה באמת דרוש להם בשביל להצליח?!

כל אחד וסלסולו, אך אין אחד ללא סלסול
מהי התרבות המזרחית, וכיצד התהפך הגלגל? "תרבות מזרחית" היא שם כולל לתרבות של כל בני עדות המזרח, ועם הזמן גם ילידי ארצות כמו צפון אפריקה ואפילו ספרד וכאלו שאינם נמצאים טריטוריאלית במזרח התיכון, הפכו להיות חלק מההגדרה הכוללת הזו ״עדות המזרח״, אז התרבות אינה נחשבת כך בשל מוצאה, אלא בשם אופייה וייחודיותה.

״מזרחי״ זו אינה הגדרה למוצא, אלא לסגנון, וכך גם התרבות, ומי הוא זה שיבוא להגדיר אופי וסגנון שיש להם ענפים רבים ומסועפים כמו זו - הרי הוא מתיימר למה שאי אפשר לו.

ואם נצמצם את מרחב הדיון לגבולותיה של המוסיקה, מהי ״מוסיקה מזרחית״, גם לא נצא ידי חובת כולם, יבוא מצרי ויגדיר מוסיקה על פי צורת שירה מסולסלת בסגנון המצרי, וכזו הבנויה על העיקרון של פזמון בסולם x וכל הבתים אחריו נעים על פי אותו סולם או מקאם או באזור, אך באופן שההתחלה והסוף יהיו קשורים לפזמון, או לחלק המרכזי שבו, יטען כנגדו הטורקי ויאמר, איפה הרגש, איפה הגישה המדגישה את הניואנסים הכי רגישים, הכינורות לא אותם כינורות, הנגינה והגישה המוזיקלית לא אותה גישה, ואז יטען המרוקאי ״על מה אתם מדברים בכלל״, זה נחמד אך נשמע בכייני או טרחני, מסולסל עד כדי סיבוך ולא קליט, בואו אלינו למרוקו ותשמעו קצב אחר, סגנון סלסול קלאסי, שלא לדבר על המקצבים, מבנה המוואל השונה, סדר השירה, וחלוקת התפקידים בין הזמר לנגנים, ועוד לא הכנסנו לדיון את הכורדי והפרסי, הלבנוני והסלוניקאי, הבוכרי והתוניסאי, שלא לדבר על העיראקי והחלבי, בקיצורו של דבר, מכאן ומכאן אי אתה יוצא ידי חובת הגדרה.

מה בכל זאת מאחד בין כולם? מביני דבר יאמרו ״הבסיס המוזיקלי שונה, סוגי הצלילים, ואופן הטיפול״, בפועל זו לא ההבנה השולטת, יש הרבה שאוהבים מוזיקה, הרבה פחות אוהבים ללמוד אותה, ולכן במציאות של היום ההגדרה ההמונית לייחודיותה של המוזיקה המזרחית היא: ״הסלסול״, כל אחד וסלסולו, אך אין אחד ללא סלסול.

מה שקרה זה שאף אחד לא טיפל לעולם במוזיקה המזרחית בכלים משלה, תמיד כלי המלאכה או המורים או האווירה היו אירופאיים, מי שידע - ידע, ומי שלא ידע ורצה ללמוד תמיד מצא את עצמו עושה מסלול הפוך, ובסופו ספק גדול אם היה חוזר לתרבות ממנה הוא בא.

לא חקרתי את הנושא מבחינה היסטורית, אך בנוסף לנ״ל יורשה לי להניח הנחה, העובדה של חוסר היציבות התמידית בכל מדינות המזרח התיכון השפיע לבלי ספק על יכולתה של המוזיקה הזו לבסס את עצמה לגמרי, הן מבחינת הכשרת אנשים מקצועיים בסדר ובמסלול קבועים, והן בהענקת כל הכלים הדרושים לבניית עולם שלם המבוסס אך ורק על הסגנון הזה, שמשלים את החסר מחד ומקדם אותה מאידך, שמרכז את כל מה שדרוש על פי טעמה ועל פי המיוחד לה. תמיד היא הייתה צריכה לרעות בשדות זרים בכדי להשלים את לימודיה.

והדבר המרכזי והחשוב הוא, במה שנוגע לעשרות השנים האחרונות, הערבוביה המנטאלית הראשונית מסוגה ובסדר גודלה בין התרבות המזרח תיכונית לתרבות האירופאית, עשרות כורי היתוך שניסו לגלם אישיות מנטאלית ותרבותית אחידה ייצרו פירות כלאיים, וגם מי שגדל ליד ינק את ההרמוניה המסוכסכת, ילדים גדלים בבית שההורים מדברים ערבית, אך בבית ספר שרים בוב דילן, בשכונה רוקדים לצלילי החפל׳ה, אבל באקדמיה למוזיקה עובדים על יצירות של באך ומוצרט, וכל זה ייצר ז׳אנר חדש ומחודש ששמו מוזיקה ים תיכונית.

ירד המזרח, נשאר התיכון, ונכנס באמצע הים, לך תבין את הלחנים, לך תבין את הטקסטים, ולך תבין את הישראלים שמבחינתם דרך הז׳אנר הזה הם מקבלים מענה לכל עשרות החלקיקים המוזיקליים שדבוקים בהם, ממגוון רחב של תרבויות שסבב אותם כל חייהם.

יש סלסול, ויש קצב, ישנה קלילות וישנם כלי נגינה מערביים מודרניים, ואפילו יש הפקות בטעמי אירופה, בקיצור הכל מכל כל.

זו מוזיקה יפהפייה, אך ללא תעודת זהות, אולי אחרי שהיא תעבור את סף השנים שגלגל התרבויות מציב בפני כל ז׳אנר בכדי לקבל תעודה כחולה, היא תיהפך לז׳אנר תרבותי על כל המשתמע.

עד אז, יהיה קשה מאוד להסביר למי שמחפש מוזיקה עם תעודת זהות שעליו להכניס אותה גם ללא היכרות, ולכבד אותה.

דבר אחד בטוח, אם יש מה לכבד אותה זה אך ורק בגלל עצמה, אך בינה לבין מוזיקה מזרחית אין קשר.

המוזיקה המזרחית עליה אני מדבר זו מוזיקה עם עולם שלם של יצירתיות ועומק, מבוכי צלילים מאתגרים ויצירות אמנות משובבות נפש, פולקלור ומבנה חשיבה מזרחי, הן מבחינת אופיים של האנשים, של החיים, ושל צורת החשיבה.

ובכלל כל אלו, עולם הפיוט והשירים, המיועדים לכל יום והמיוחדים לכל חג ומועד על פי מעגל השנה, עולם החזנות ותרבות ״שירת הבקשות״, עולם הנגינה ותפיסת העולם המוזיקלית המזרחית בהקשר לתפקיד החיוני וההבנה שבין המבצע לנגנים, האווירה המיוחדת שהמוזיקה הזו מייצרת, וכמובן על עגה ועדה כייחודיותה וכל מוצא ומוצא כלשונו.

זו היא תרבות ״שירת המזרח״ שכולם היו בניה, וכולם עדיין בניה, אך אין היא להם לאם, והיא זו המציעה את עצמה שוב ושוב לכל מחפשי הזהות וטעם השנים שהלכו, היא זו שצריכה לעמוד בראש כל מאבק, היא היתה המטרה הברורה של החיסול הממוקד, אותו חיסול שהיה האמצעי להצלחתם של כורי ההיתוך הישראליים, ואגב לא רק היא נרדפה ונדחקה, אלא גם תרבות דוברי-היידיש והשפה הזו ועוד שלל תרבויות שלא תרמו למנוע הזה, מצאו את דרכם החוצה.

מהן הדרישות שלה ומה מגיע לתרבות המוסיקה המזרחית?
בראש ובראשונה כללי והנחיות משרד התרבות לגבי מי זכאי לתקציב מבוססים ומיוסדים על פי כללי התרבות המערבית, וכמו למשל חוק תיקצוב התזמורות המחייב לצורך תיקצוב מינימום של נגנים לשלל תפקידים, עכשיו נניח שלצורך תזמורת קלאסית דרושים כך וכך נגני - כינור או כלים אחרים, לצורך תזמורת ערבית קלאסית הם אינם דרושים, לעיתים דרושים יותר משבעה, אך מה שכאן יושקע על חצוצרות, שם יושקע על חליל, ומה שכאן יושקע על גיטרות, חשמליות ובס, כאן יושקע על עוד וצ׳לו, ומה שכאן יושקע על פסנתר שם ישקע על קאנון.

ולכן, דרישה קולקטיבית כלפי כל התזמורות שקמו ויקומו וירצו תקצוב, היא עוול, אמורה להיות הנחיה שונה ומיוחדת כלפי כל סגנון וסגנון.

ישנו תקצוב המחויב מצד עצמו, וישנו תקצוב היזום מאליו.

בתי ספר למוסיקה לא חסרים, אקדמיות למוסיקה, וקורסים בכל רחבי הארץ קיימים וטוב שכך, אך לחשוב שאף לא אחד מהם מלמד תיאוריית המוסיקה הערבית, כן, תמצאו פה ושם אך בין לבין תוכלו לשמוע שירים ארוכים במיוחד של אום כולתום, ואף אחד לא מרים את הדגל לבוא ולהקים כזה בית ספר ביוזמת משרד התרבות, או לא, לא להקים, אך לעזור כלכלית ותקציבית לבתי ספר כאלו שקמו, וביוזמת משרד התרבות.

לקיים יום פתוח בו תיערך היכרות אמיתית עם כל הנפשות הפועלות בתחום הזמר המזרחי האמיתי, לבין אנשי ונציגי משרד התרבות.

לחייב ערוצי רדיו וטלוויזיה לקדם בכוחות עצמם את המוסיקה הזו, אם זה בתוכניות שיעסקו בנושא או הקדשת זמן מיוחד למוסיקה הזו המותאם על פי אורכה ורוחבה, איכותה ולא לפי המוכר והמותאם למידותיה של המוסיקה המערבית והים תיכונית.

כמה בתי כנסת המשויכים לעדות אשכנז מתוקצבים על ידי המדינה, עשרות אם לא מאות. מעבר לכך בשאר בתי הכנסת שלא מתוקצבים באופן שוטף תמיד תמצא פה ושם אירועים ושבתות חזנות, מיזמים אמנותיים ומסיבות שמתוקצבות על ידי משרד התרבות בממשלה או מחלקת התרבות בעירייה, ובתי כנסת המשויכים לעדות המזרח ?! מאן דכר שמיה.

אחת המציאויות המצחיקות או ההעצובות ביותר היא המציאות בה בתוך המבנה הענק והמפואר של בית הכנסת הגדול בירושלים הממוקם פאר ברחוב המלך ג׳ורג׳, ישנו חדרון קטנטן שמכיל 100 מקומות בדוחק רב, והוא הבית הכנסת המשתייך לעדות המזרח, משל היה הבניין הזה מוזיאון פעיל של היכלי בתי כנסת מתקופות שונות של העם היהודי.

בית הכנסת עדס רק בשנים האחרונות זכה לקבל הכרה תקציבית חלקית, אך מה עם כל שאר הפעילויות והיוזמות לאירועים, שבתות התרבות והחזנות המתקיימות בכל רחבי הארץ, מה עם כל אלו ששולחים כל שנה עשרות בקשות לתקצוב אירועים בערים השונות, ונתקלים בסירוב, או במקרה הטוב בהפניה למחלקת תרבות תורנית, ובמקרה המשובח (הקורה אחת לכמה שנים) מקבלי תקצוב איפשהו, בסיוע הון פוליטי ואינטרסים שקופים.

וכמו שהבסיס של הבעיה נעוץ בערבוביה המנטאלית שנוצרה פה בעשרות השנים האחרונות, כך פתרונה נעוץ בה.

כלפי מה הדברים אמורים ?

היכולת לבוא ממקום של כח ותקציבים ולהיות בעיקר היוזם ולא רק ה״יוצא ידי חובה״, המניע של להפשיל שרוולים במקרים כאלו יכולים לגרום לכולם להתחדד עם עצמם, ולפרגן זה לזה, ולשמוח זה בייחודיותו של זה.

חלוקת עוגה באופן שווה אולי לא תסב את העונג המושלם לכולם, אך למריבה ופיצוץ לעולם היא לא תגרום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!