אין 'שלח את עמי' בלי 'ויעבדוני'

עם הנחתת המכות על ראשו של פרעה, אותו פרעה אשר ביהירותו הכריז בפרשה שעברה – "לא ידעתי את ה'" – עם הנחתת המכות עליו הוא לומד בדרך הקשה והבטוחה כי ישנו ה' בעולם, ואותו ה' נלחם במצרים – "ובכל־אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' (י"ב, י"ב). פרט לכך, יש לו גם דרישה ממנו – "שלח את עמי". בתחילת פרשתנו, אחר שפרעה סלק את משה ואהרן מעל פניו תוך הפגנת אותה יהירות שהזכרנו, מחדש ה' את שליחותו של משה ובתוך כך הוא לא רק מדבר על יציאה משעבוד, אלא הולך ומפרט את כל תכלית הגאולה – שה' יקח את ישראל להיות לו לעמו המיוחד, וינחיל להם את הארץ שהובטחה לאבות (ראה פרק ו' פסוקים ב' – ח').

ולכאורה היה כאן מקום לתמוה על תזמון הדברים. הרי בני ישראל נמצאים בשיא השעבוד, אפילו תבן לא ניתן להם, פרעה אינו מוכן לשמוע את משה ואהרון, וכל מעייניהם נתונים לשאלה כיצד מקילים את עול השעבוד. בשביל לדבר על שחרור מוחלט צריך להיות אופטימיסט בלתי נלאה. אבל לדבר גם על בחירת ישראל, על היותם לעם ה' ועל עליה לארץ כנען – זה נשמע דמיוני לחלוטין! כדי להבין באיזה מצב העם היה, נתבונן בדברי הרמב"ן בפסוק ט', בו נאמר כי "לא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". וכתב שם הרמב"ן – "שלא היטו אוזן לדבריו מקוצר רוח, כאדם שתקצר נפשו בעמלו, ולא ירצה לחיות רגע בצערו מדעתו [כלומר אף שהוא יודע] שירווח לו אחרי כן". דברים אלו נאמרו על בשורת השחרור מהשעבוד, ומשה, בציווי ה', לא רק שמבטיח את אותו שחרור שנראה כה רחוק, אלא אף מפליג בסיפוריו אל היות אותם עבדים לעם ה', אל כיבוש הארץ, אל תכליות שנראות לא רק רחוקות, כי אם תלושות לחלוטין מהמציאות בה שרויים. הדבר אומר דרשני!

ונראה, כי יש כאן כוונה עמוקה, שמחובתנו לעמוד על משמעותה. הרי כל תכליתה של יציאת מצרים היא קבלת התורה (שהיא הביטוי של להיות עם ה') וכיבוש הארץ כדי שנוכל לקיימה בשלמות. ממילא אין כל משמעות לשחרור מעבדות בלא העיקרים הללו. יתר מכן, אם לא נהפוך לעבדי ה', אז מצד האמת יכולנו כבר להישאר עבדי פרעה! אין ערך בשחרור לכשעצמו, ואין משמעות השחרור יציאה ל"חופש", כי אם לחרות אמיתית, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה (אבות ו', ב'). עיקרון זה חייב להיות ידוע לעם מראש, שכן זהו תנאי מעכב ביציאת מצרים! אין כאן נושאים נפרדים, והשחרור מתחת סבלות מצרים אינו עומד כנושא לכשעצמו, כי אם הכל ענין אחד, ועל דעת כן ה' גואל את ישראל.

אף בדורנו שלפני הגאולה הסופית, אותו הלקח חייב להיות חרוט בליבנו. קרבנות רבים כל-כך נפלו על-מנת שנזכה שוב לחיות חיי חרות אחר אלפיים שנות גלות. אולם לדאבוננו, אותן שנות גלות נתנו את אותותיהן על עמנו. הצלחנו לצאת מהגלות, אבל לא הצלחנו להוציא את הגלות מאיתנו, ובמקום להקים כאן מדינה יהודית, הקמנו כתוצאה ישירה של השתקעותנו באותה גלות במשך שנים כה רבות והחיים לצדם של הגויים ותרבותם הנפסדת עוד מדינה מערבית שמאופיינת בכל החלאים של מדינות המערב, בהן האליל הנעבד הינו ה"חופש" וההפקרות. אליל זה הינו משותף לכל העולם המערבי, ועל-אף אותה רדידות רעיונית, מיליוני בני-אדם הרגו זה את זה בשל המאבק ה"מכריע" תחת איזה דגל יחיו את אותם חיי הפקר.

לא היה מי שהניף את נס החרות עבור עמנו בדורות האחרונים יותר ממו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד. תחת הקריאה העתיקה של משה – "שלח את עמי" - הוא לחם למען חרותם של יהודי רוסיה והצליח לפתוח את שעריה, וכן במסגרת הליגה להגנה יהודית הוא לחם למען חרותם של היהודים הנרדפים בשכונות העוני באמריקה והצליח לזקוף את קומתם, וכמובן - הוא לחם למען חרותם של היהודים כאן בארץ-ישראל, שיוכלו להלך בה בבטחון. אולם בזאת לא הסתיים תפקידו. הוא הבין שלאותה חרות ישנה תכלית מאד מסוימת. כשבועיים לפני שעלה בסערה השמימה, כתב מכתב היוצא מהלב ליהודי ברה"מ, אשר למען שחרורם נלחם, ואשר אז כבר עלו ארצה בהמוניהם. באותו מכתב התחנן בדם ליבו – "אל תתנו לסטלין לנצח". הוא באר שם, כי למרות שבמאבק לשחרורם עשו רבים שימוש במילים אותם חידד - "שלח את עמי" – וכפי שאמר משה לפרעה, הרי שלאותו פסוק יש המשך, אשר לא ניתן לנתקו מתחילתו - "ויעבדוני!". אין ערך בדגל וב"חרות מדינית" בלא שעבוד לה' יתברך. לאומיות ללא תורה היא כגוף בלי נשמה וסופה לאכזב.

אף במאבק על ארץ-ישראל, תמיד הדגיש הרב כהנא שבשורה התחתונה הוא יוכרע מכח השאלה האם נהיה עבדי ה' בכל המובנים, אם לאו. הוא הבין את היסוד הגדול שנתבאר כאן – שאין חרות מדינית ואין ארץ-ישראל בלא היסוד של עול מלכות שמים, שהוא הבריח התיכון המקשר בין כל הנושאים, ואשר כולם נובעים ממנו.

אין "שלח את עמי" בלא "ויעבדוני". לכן חשוב להכריז על אותה תכלית גם כשעדיין נמצאים במצב של "קוצר רוח ועבודה קשה". יציאת מצרים אינה מסתיימת בביטול השעבוד לפרעה. היא מסתיימת בקבלת השעבוד לבורא עולם. על דעת כן הוא שחרר אותנו ממצרים, ועל דעת כן הוא העניק לנו את כל הניסים האדירים שהתרחשו כאן במאה השנים האחרונות. הבה לא נמעל בתפקידנו, הבה נקבל את אותו שעבוד מתוך אהבה ושמחה שזכינו להיות בניו של מקום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!