"שבי, חבל שלא הכרתי אותך בחיים"

שבי, אחרי בסך הכל יומיים של היכרות עם דמותך, זה לא מרגיש אמין לכתוב ע"ה או ז"ל ליד השם שלך. השם שלך כפי שהתוודעתי אליו, הוא ההפך הגמור מאבל. לשבת שבעה - עלייך? נשמע כמו חלק מחלום בלהות.

אחרי כל מה ששמעתי עלייך ביומיים האחרונים, אני רק יכולה להצטער שלא הכרתי אותך כמה שנים קודם.

פתח תקווה כולה המומה. אין סביבי עין יבשה. גם אנשים שלא הכירו אותך אישית, כמוני, מתקשים להמשיך את סדר יומם.כששוחחתי עם אחותי, בת גילך, גם היא היתה המומה. "אני לא יודעת למה, אבל לא הצלחתי לשכוח אותה". אמרה. מסתבר שהיית בת כיתתה של בת דודתנו, ואף על פי שאחותי גרה בעיר אחרת - אותך היא זכרה מביקורים בעיר. "את החיוך הבלתי פוסק", היא תיארה.

הבוקר בשעה שבע, כשהתחלתי לחלק בגדים לילדים, ועשיתי דרכי למטבח להכין ארוחת בוקר - קיבלתי הודעה על פטירתך. מאותו רגע לא יכולתי לעשות את מטלותיי כנדרש ולא זכרתי איזה ילד אוהב מה...

ניסיתי לחשוב מי מכין עכשיו ארוחת בוקר לילדים שלך, מי מחבק את הילדה שהבגד לא מוצא חן בעיניה הבוקר, או מרגיע ילד ששכח להכין מערכת. ניסיתי לחשוב מה חושבת תינוקת בת תשעה חודשים שאמא נעלמה לה מהנוף - ואין לה מושג שהיא לא תחזור.

זהו אחד הרגעים שבהם אני שונאת את העבודה שלי. שונאת, את שומעת שבי? שונאת. ללקט פרטים לידיעת אבל על אישה צעירה כל כך שהיתה בריאה שבוע שעבר - שיש לה איש שמחכה לה בבית, חמשה ילדים. שיש לה משפחה ענפה מכל כיוון, אוהבת ותומכת, והמון חברות שמרגישות כמו אחיות. למה אני צריכה לכתוב ידיעת אבל על אישה כמוך, שמביטה אלי מהתמונות והחיוך שלה קורע לי את הלב לגזרים?

תפסת את הלב שלי, בת שבע בת חנה - כששלך הפסיק לפעום. השבריריות של החיים הכתה בי, ורציתי כל כך לחבק את ילדיי - לא לעזוב לעולם.

אני חושבת שאין אמא שלא חוותה לפחות רגע אחד בחייה - אפילו הכי מקרי וזעיר ולרגע קל, ובו מחשבה איומה, מי ישמור על ילדיי אם יקרה לי משהו? מי יטפל בהם ויאהב אותם כמו שאמא אוהבת ללא תנאי וללא גבול? את לא נראית לי כמו אישה שחשבה כאלו מחשבות. השמחה השלמה עליה מדברות מכרותייך - היא בלתי נתפסת, מבהירה לכולם כמה אנרגיה חיובית הבאת איתך לכל מקום. והנה, הסתלקת לך בחטף, בלי להכין אף אחד קודם לכן, ישר למקומך הראוי בגן עדן, והותרת למטה, בעולם הכל כך גשמי ולא בטוח - כל כך הרבה לבבות שבורים.

אסור לשאול שאלות, ולי, לכאורה קל לדבר. העבודה הקשה באמת היא של בני משפחתך, שבטוחני כי אינם מעכלים את המציאות האכזרית שנכפתה עליהם באחת.

אבל כמו שהספקתי להכיר אותך מעט - עם השמחה והאופטימיות המתפרצת שלך, את לא תוותרי שם למעלה, ותתפללי ותלחמי עבורם. הם זקוקים לך כל כך - כולנו זקוקים לך.

אולי התחברתי לסיפור הטראגי הזה משום שאני אמא לילדים, והפחד הזה פשוט נוגע בכל אחת. אולי משום שכל כך הרבה נשים סביבי מכירות אותך ואינן מפסיקות לדבר עלייך, לא יודעת. זה גם לא באמת משנה. הרגשתי צורך לכתוב - ובעיקר לבקש שתנוחי בשלום על משכבך ותהיי מליצת יושר על עם ישראל, והלוואי שיד ה' תוליך באהבה ובנחמה את בני משפחתך כאן למטה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!