סוד מנהיגותו של משה רבינו
מסירות נפש ואהבת ישראל הן אבני היסוד של מנהיג יהודי, אבל אצל משה רבינו היה משהו מעבר לכך
- ברוך מרזל, חברון
- י"ט טבת התשע"ו
פלאש 90
בפרשתנו הגדושה בלקחים רבים ומוסרים עצומים, אנו פוגשים את האדם השלם עלי אדמות – משה רבנו. משה רבנו הוא גואלם של ישראל מידי שעבוד מצרים, והוא האיש אשר נבחר בידי ה' למסור לנו את התורה, המחייבת אותנו לנצח נצחים. כיצד זכה משה לאותה גדולה?
מעיון בפסוקים ובדברי חז"ל נראה, כי אף שמשה היה מיוחס ו"טוב" מראשית חייו, לא היה זוכה ולו למקצת ממה שזכה לולא מסירות הנפש וההקרבה האדירה שהוא גילה. להפך – לפי טבע הדברים היה מקום לחשוב שאחר שנלקח על-ידי בת פרעה וגודל בארמון המלך, משה עתיד היה להיות מנוכר לעמו ושקוע בתרבות מצרים. אולם בנקודה זו בדיוק טמונה גדולתו של משה – הוא נשאר נאמן לאמת גם כשה"פרקטיקה" אמרה אחרת, גם כשכל התירוצים היו באמתחתו אילו רצה ("אין בררה", "עדיף להשפיע מבפנים", "מה זה יועיל אם אסתכן", "זה לא הזמן הנכון", "זה לא יראה טוב", "פיקוח נפש" ועוד ועוד ועוד).
דיוק נפלא בעניין זה אנו מוצאים בפרוש המכב"י מאת מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד (אגב, הרב כהנא חיבר פרוש לחלקים גדולים מהתנ"ך, אשר יצא לאור בארבעה כרכים, ובפרשתנו, פרשת שמות, בה עמנו הפך לעם ונולד מושיען של ישראל, הוא מאריך מאד, יותר מבכל מקום אחר, שכן הוא לומד מכאן את יסודות ההנהגה בישראל – הן את הנהגת ה' הישירה עם עמו והן את הנהגת משה כשליח ה'). וכך הוא כותב על פרק ב' פסוקים י' – י"א, בהם נאמר – "ויגדל הילד ותבאהו לבת־פרעה ויהי־לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן־המים משיתהו. ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל־אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש־עברי מאחיו" (מובא בעמ' ש"ז ב"קטעי פרושים") –
"מה זה "בימים ההם"? [לכאורה הביטוי מיותר, הרי ודאי שזה קרה בימים ההם!] ונראה שחל על מה שכתוב קודם לכן "ויהי לה לבן", שהיו ימי משה ימים של עושר וכבוד וגדולה שהרי היה בן לפרעה ואהוב עליו, ובכל זאת, דוקא "בימים ההם" של גדולה יצא אל אחיו".
כאן טמון סוד גדלותו של משה רבנו. מסירות נפש ואהבת ישראל הן אבני היסוד של מנהיג יהודי. אולם כאן היה משהו מעבר לכך – הנכונות להקריב דווקא כשישנן כל הסיבות שבעולם שלא לעשות כן, כשכל מי שהיית שואל אותו היה אומר לך – "חבל. זה לא בשבילך, אתה צריך להשפיע מתוך הארמון". הנכונות לספוג גינויים מדתן ואבירם וכל האוחזים במיקרופון ובמקלדת, לפעול למען עם אשר בתמורה ממטיר עליך גינויים ורדיפות. לדעת שה' לבדו מכיר בגדולתך, שעה שזקני העם מתרפסים בפני פרעה ומכנים אותך "צעיר קל-דעת", "נער פוחז", "חסר אחריות" ועוד שלל כינויים שאתה יודע כי אינם נכונים, אבל העם הולך שבי אחר אותם מנהיגים שמבטיחים לו אי אלו הטבות שישיגו מפרעה.
בדידות מזהרת תוך נכונות לעשות את המוטל עליך, לומר את האמת ולשאת בכל התוצאות הכואבות – זהו החומר ממנו קורץ משה רבנו. זהו החומר ממנו קורץ כל מנהיג אמיתי בעם ישראל. מי יתן ונזכה ללמוד ולו משהו מאותם מושגים נעלים!
מעיון בפסוקים ובדברי חז"ל נראה, כי אף שמשה היה מיוחס ו"טוב" מראשית חייו, לא היה זוכה ולו למקצת ממה שזכה לולא מסירות הנפש וההקרבה האדירה שהוא גילה. להפך – לפי טבע הדברים היה מקום לחשוב שאחר שנלקח על-ידי בת פרעה וגודל בארמון המלך, משה עתיד היה להיות מנוכר לעמו ושקוע בתרבות מצרים. אולם בנקודה זו בדיוק טמונה גדולתו של משה – הוא נשאר נאמן לאמת גם כשה"פרקטיקה" אמרה אחרת, גם כשכל התירוצים היו באמתחתו אילו רצה ("אין בררה", "עדיף להשפיע מבפנים", "מה זה יועיל אם אסתכן", "זה לא הזמן הנכון", "זה לא יראה טוב", "פיקוח נפש" ועוד ועוד ועוד).
דיוק נפלא בעניין זה אנו מוצאים בפרוש המכב"י מאת מו"ר הרב מאיר כהנא זצוק"ל הי"ד (אגב, הרב כהנא חיבר פרוש לחלקים גדולים מהתנ"ך, אשר יצא לאור בארבעה כרכים, ובפרשתנו, פרשת שמות, בה עמנו הפך לעם ונולד מושיען של ישראל, הוא מאריך מאד, יותר מבכל מקום אחר, שכן הוא לומד מכאן את יסודות ההנהגה בישראל – הן את הנהגת ה' הישירה עם עמו והן את הנהגת משה כשליח ה'). וכך הוא כותב על פרק ב' פסוקים י' – י"א, בהם נאמר – "ויגדל הילד ותבאהו לבת־פרעה ויהי־לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן־המים משיתהו. ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל־אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש־עברי מאחיו" (מובא בעמ' ש"ז ב"קטעי פרושים") –
"מה זה "בימים ההם"? [לכאורה הביטוי מיותר, הרי ודאי שזה קרה בימים ההם!] ונראה שחל על מה שכתוב קודם לכן "ויהי לה לבן", שהיו ימי משה ימים של עושר וכבוד וגדולה שהרי היה בן לפרעה ואהוב עליו, ובכל זאת, דוקא "בימים ההם" של גדולה יצא אל אחיו".
כאן טמון סוד גדלותו של משה רבנו. מסירות נפש ואהבת ישראל הן אבני היסוד של מנהיג יהודי. אולם כאן היה משהו מעבר לכך – הנכונות להקריב דווקא כשישנן כל הסיבות שבעולם שלא לעשות כן, כשכל מי שהיית שואל אותו היה אומר לך – "חבל. זה לא בשבילך, אתה צריך להשפיע מתוך הארמון". הנכונות לספוג גינויים מדתן ואבירם וכל האוחזים במיקרופון ובמקלדת, לפעול למען עם אשר בתמורה ממטיר עליך גינויים ורדיפות. לדעת שה' לבדו מכיר בגדולתך, שעה שזקני העם מתרפסים בפני פרעה ומכנים אותך "צעיר קל-דעת", "נער פוחז", "חסר אחריות" ועוד שלל כינויים שאתה יודע כי אינם נכונים, אבל העם הולך שבי אחר אותם מנהיגים שמבטיחים לו אי אלו הטבות שישיגו מפרעה.
בדידות מזהרת תוך נכונות לעשות את המוטל עליך, לומר את האמת ולשאת בכל התוצאות הכואבות – זהו החומר ממנו קורץ משה רבנו. זהו החומר ממנו קורץ כל מנהיג אמיתי בעם ישראל. מי יתן ונזכה ללמוד ולו משהו מאותם מושגים נעלים!
תגובות
{{ comment.number }}.
הגב לתגובה זו
{{ comment.date_parsed }}
{{ comment.num_likes }}
{{ comment.num_dislikes }}
{{ reply.date_parsed }}
{{ reply.num_likes }}
{{ reply.num_dislikes }}
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות