שלושה ילדים ז"ל ביממה אחת - איך אפשר לעכל?

הלב מבקש נחמה – אך אינו מצליח להתאושש. יממה של שכול ענק, בגלל ילדים כל כך קטנים ורכים. מוות שהלב מסרב לקבל אותו בשום צורה שהיא. פתאום כשיש התקפה כל כך מבעיתה אני חושבת לעצמי: למעשה כל כך הרבה מוות מתקבל בראש כאפשרי רק בתקופת פיגועים. איך פתאום הם הולכים לנו ככה לדרך של נצח והם כה רכים ושבריריים?

כששמענו על המוות המיותר כל כך של ישראל דוד וינגרטן הקטן, עלו לצד הזעזוע והאבל, האשמות קשות אותם יכולנו לקרוא בעיקר בקבוצות ווטסאפ, על זילות המגזר בכל הנוגע לזה"ב, על כך שהורים סומכים יותר מדי על ילדים בגילאים שעדיין לא ממש מתאימים להגיב לכל מצב שעשוי להתרחש באופן פתאומי, ועוד.

כשאתה לא מרכז הטרגדיה, קל לך לשפוט מהצד, להגיד מה דעתך הנחרצת, למתוח ביקורת חריפה ללא מעצור, אבל הסיוט נשאר אותו סיוט, והידיעות על שני ילדים נוספים שנפטרו ממחלות – תוקפות בזו אחר זו ומשאירות תחושה של אגרוף בבטן.

צילום: 'בחדרי חרדים'

חלילה לא אדבר פה על מקרים שקרו – מי אני בכלל? וגם אין שום טעם להאשים במקרה כזה. העונש – של כל הנוגעים בדבר, כבר הגיע בצורה הקטלנית ביותר ויישאר שם לנצח. הדבר היחיד שאפשר לקחת מטרגדיה של תאונת דרכים במרכזה נמצאו שני ילדים קטנים חסרי אונים, הוא את הפקת הלקחים והלימוד לעתיד. כן, זו לא מילה גסה – וכל הורה ראוי שילמד את הלקח האישי ושלא נדע צרות מיותרות. הכל משמים – זה נכון, אבל לנו יש חלק גדול בהשתדלות. נניח שעל תאונות דרכים מאוד מסוימות, יכלה להורים להיות שליטה. אבל בזה אחר זו, נפטרו עוד שני ילדים קטנים ממחלות קשות – שעל מקרים כאלו אין יד אדם יכולה לשלוט.
מבט קצר בסרטון מההספד של אבי הילדון שמצא את מותו תחת גלגלי האוטובוס, מעלה בי דמעות, גורם לי לחשוב כמה החיים שבריריים ואינם בשליטתנו. פתאום גם הילד בן ה-11 שחוזר לבדו מיום לימודים בתלמוד תורה, נראה לי קטן מדי.

אני יודעת שצריכים פרופורציות, ואני יודעת שלא כל דבר בחיים אוכל למנוע או להגן עליהם בצמר גפן, אבל זה לא אומר שאין בתוכי רצון מטורף כזה – להכניס אותם הכי קרוב לתיק צד הגדול שלי, להשאיר אותם שם ולהגיד להם שהכל יהיה בסדר. פחד. פחד זו המילה. אם המוות לא מגיע מפיגוע אכזרי, הוא מחכה בכביש, או בבית החולים, ולנו מה נותר? כמו ילדים קטנים להסתכל למעלה, לנסות להביט בעיניו של אבא כל יכול ולהתחנן שייתן לנו יד ויעביר אותנו בבטחה את הכביש. נכון – אנחנו יכולים ללמד ילדים שעד גיל 9 לא חוצים לבד את הכביש – אבל ישנם מצבים שבהם גם אנחנו, המבוגרים, חשים כמו ילד בן חמש או שש, אפילו תשע, שצריך לחצות כביש אבל לא רוצה לעשות את זה לבדו.

קולות שונים אומרים כי במגזר החרדי יש אחוז נפגעים גבוה יותר בתאונות דרכים. מבט על שלוש ידיעות, זו לצד זו, כשבכל אחת מהן ניבט אלי מוות של ילד אחר, גורם לי לנסות לזעוק גם מפה – ויגיע קולי עד היכן שיגיע: הורים, יש כל כך הרבה סיבות לשכול, כל כך הרבה סיבות בשלן איבדנו ילדים שלא חטאו, תינוקות קטנים שהציפו אותנו אושר כשהגיעו לעולם, וזמן כל כך קצר לאחר מכן הותירו חלל בלב שאין מי שימלא. בואו לא ניתן את הסיבות שתלויות בנו – למלאך המוות. עצרו עוד רגע, חשבו חיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!