להלכה, האם מותר לענות את החשודים?

בעקבות הסערה שחולל מעצרם של הצעירים החשודים בהצתה בכפר דומא, והדיון הציבורי שהתחולל לאחר ההאשמות שהושמעו מפיהם ומפי עורכי דינם על כך שהם עוברים עינויים, פניתי לת"ח נודע כדי לשמוע את דעתו בהיבט ההלכתי, בהתייחס לשאלות הבאות - האם מותר בכלל לענות אדם לצורך הודאה, האם הדין שונה ב'רודף', והאם ניתן להגדיר את הנערים הללו כרודפים?

"ברמה העקרונית, עינוי לצורך הודאה אין לו משמעות. הודאה יש לה משמעות רק ברצון. יהודי שהורג גוי כפי שאומר הרמב"ם יש על זה עונש רק בידי שמים ולא בידינו. ובכל מקרה, גם עונשים שבידי אדם, אדם לא נענש בגופו על פי עצמו, אפילו אם הודה מרצון. וכבר מפורסמים בעניין זה דברי הרדב"ז בהלכות סנהדרין שאדם לא בעל הבית על גופו כדי להעניש את גופו".

ובשפה לא תורנית, אם ההודאה היא רק למטרת הודאה - אין שום משמעות להודאת אדם על עצמו בכל מה שנוגע לעונשי גוף שאינם תשלום כספי, ובוודאי שלא כאשר מדובר בהודאה שאיננה מרצון.

ומה לגבי רודף, האם ניתן לומר שאותם נערים נקראים רודפים כיוון שבעקיפין יביאו במעשיהם להגברת הטרור? "דין רודף, שגורם שגויים יהרגו יהודים גם אם זה בעקיפין נחשב רודף, למשל בחו"ל היו ל"ע יהודים שעסקו בזיופי מטבע ובהברחות, והפוסקים דנו אותם כרודף מכיוון שהממשלות דאז, על ידי כך היו מעלילים על יהודים רבים ואף הביאום למוות. יש שאלה עקרונית בספק רודף, מכיוון שכאן הם רק חשודים, אבל לעיקר השאלה אם בוודאי הם אלו שעשו זאת - הרי זה נחשב רדיפה".

ולשאלה העקרונית, האם ניתן לענות רודף?

"נכון שעל פי דיני התורה לא קיים מושג כזה לענות, אבל יש דיני בית דין, הוראות שעה שאפשר להשתמש בהן במה שדומה לדין המלכות, וכמו שאנחנו יודעים שסנהדרין דנים שלא מן הדין, דהיינו, אף על פי שאין את תנאי ההלכה של עדות במדויק, כמובן שצריך הבנה ישרה ומדויקת ולוודא שאין כאן 'נגיעות' קודמות או שנאה מוקדמת. לדאבוננו אין לנו סנהדרין שיכולה לדון מן הדין. אף שרודף דנים גם בזמן הזה. בקום המדינה היו כאלה שרצו לתת לכוח השלטון של המדינה דיני דינא דמלכותא, כמו שחז"ל אמרו אילולי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. אבל שוב, צריך לוודא שאין נגיעות של אנשים עם עמדות שמאל וכדומה, שיש להם שנאה קודמת".

"בנוסף צריך לחלק בסוג ההודאה, ברור שאם על פי ההודאה מצאו מידע חדש שהתברר כאמיתי זה עניין אחד שמגלה שההודאה אמיתית, אבל אם על פי העינוי רק השיגו הודאה של המעונה שהוא אכן עשה את המעשה, אין לזה משמעות. כולנו מכירים את הגמרא בפרק אלו נערות בכתובות שאם היו מענים את חנניה מישאל ועזריה ולא משליכים אותם לכבשן הם לא היו עומדים בניסיון. הכוח של עינוי הוא גדול להוציא הודאה גם על דברים שלא נעשו, ולכן אין משמעות להודאה כזו. אבל כאמור, אם העינוי של הרודף מיועד רק בשביל למנוע המשך של הרדיפה ולמצוא מידע שיעצור רדיפה נוספת - אז אולי יש מקום להתיר, ובסיוג שהזכרנו לעיל, שזה ייעשה על ידי מי שאין לו נגיעה מוקדמת".

ושוב, בשפה שאינה תורנית, המסקנות הן כאלה:
1. רודף הוא גם מי שאינו רודף באופן ישיר יהודים, אלא אם גורם להגברת הטרור. לכן במידה והנערים הללו אכן אשמים יש להם דין רודף. שאפשר לדון אותו גם בזמן הזה.
2. יתכן וגם מותר לענות רודף - אם המטרה היא רק לגלות ולמנוע מעשי רדיפה נוספים ולא בשביל לחלץ ממנו הודאה, בתנאי שייעשה הדבר על ידי אנשים נטולים מ'נגיעות' ושנאה קדומה.
3. להודאה בלבד שחולצה על בסיס עינוי אין שום משמעות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!