מדברים קבוע: האישה שלא רצתה ללדת ילדים

לעתים יש לי חשק גדול לפתוח איזה עיתון, להתרווח על הספה ולקרוא. כמה פשוט זה נשמע, אה? ההזדמנות היחידה, אם בכלל, היא על פי רוב בשבת – יום המנוחה. אלא שזהו יום שבו כל בני המשפחה יחד, ואני משתדלת שלא יהיו לנגד עיניהם עיתונים, לא יודעת להגיד לכן בדיוק מה הסיבה המרכזית, אבל לעבודה שלי יש בוודאות חלק מרכזי בכך שאני מנסה לשמור על עיניהם של ילדיי מכל ההתרחשויות בארץ. מספיק שאני נחשפת אל כל הרוע הזה מתוקף עבודתי – הם לא צריכים גם לדעת על כל מה שקורה. מה שלפעמים קצת מצחיק אותי, זה שהם חוזרים ממקומות הלימוד עם מידע על כל מני מקרים שממני הם לא שמעו מילה בנושא – ולא ברור להם איך אמא שלהם "העיתונאית", לא ידעה על זה קודם, או לא סיפרה להם. אבל הם התרגלו ואני ממשיכה לדבוק בהחלטתי: כמה שפחות כלי תקשורת בתוך הבית. ובכלל, עוד לא נולדה השבת בה התחלתי לקרוא מילה ונשארתי ערה...

בשבת האחרונה התארחנו אצל חברים. באחת הפינות מצאתי מלאי עיתונים, לא בטוח שהם עדכניים לשבת, ובימנו מה שעבר עליו יום או יומיים – כבר ממש לא רלוונטי, אבל הכותרת שתפסה את עיניי (לא זוכרת איזה עיתון זה היה אז אל תשאלו) היתה על אישה שהצהירה: יש כל כך הרבה ילדים שזקוקים לי, שאני לא יכולה להיות אנוכית וללדת ילדים משל עצמי. את הכתבה, כמו שאתן אולי מבינות בעקבות ההקדמה שלי, לא הצלחתי לקרוא, אבל הכותרת וכותרת המשנה – סיפקו לי מספיק מידע בכדי שאשקע בהרהורים בנושא. מדובר על זוג תל אביבים שהחליטו לנטוש את אורח חייהם הרווקי תל אביבי – ולהתמסד במטרה להפוך למשפחת קלט. במקום ללדת ילדים, הם יטפלו בילדים שנולדו כבר להורים שאינם יכולים לגדלם מסיבות כאלה ואחרות.

אני מודה: קשה לי להחליט מה אני מרגישה לגבי כזאת אמירה. האם להעריך את האומץ וההקרבה? בתור אמא, בתור אישה מאמינה – אני לא מצליחה להעריץ אותה מבלי להרהר ללא הפוגה: היא לא יכלה ללדת ילדים משלה וגם לשמש כמשפחת קלט? מי אני שאשפוט בכלל – רק משתפת במחשבותיי.
הנושא השני שטרד את מנוחתי באופן מיוחד הוא מקרה תאיר ראדה ז"ל. תמונתה של כף ידה הקטנה, שותתת דם ועליה שערות שחורות ארוכות, והחזרה לתיאורים הקשים על ילדה קטנה שנאבקה מאבק עיקש על חייה – נראים לי ממבטי כאם, כל כך שונים, הרבה יותר קשים לעיכול. אני חושבת על אמה של תאיר, שרואה את המשפט של רומן זדורוב, המואשם ברצח – ולאחר חקירות מתישות אף הודה בכך – על אף שראיות רבות וחותכות הגורמות לכל אדם להבין שהרוצח הוא אחר או אחרת, מתגלגלות בכל מקום, ואמה של תאיר, נאלצת לשאת את כאב השכול עם כאב חוסר הידיעה – שכידוע לכולנו, הרבה יותר קשה.

וההרהורים הנוגים, על ילדים ללא בית, על הורים שמחפשים את הרוצח של בתם הקטנה והיפה – מתפוגגים באחת עם השעון המעורר של יום ראשון. עוד פיגוע. שגרה. זה הזמן המתאים לאחל שיהיה לנו שבוע טוב ומבורך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!