איך תכבוש: עם טנקים או עם מצוות?

יעקב אבינו נפרד מבניו בפרשתנו ומנחיל להם את הצוואה אשר אמורה לשמור על קיומם כעם נבדל במצרים, עד היום בו יפקוד אותם ה' על-פי ההבטחה שהבטיח לאברהם בברית בין הבתרים. כאשר הוא מעניק ליוסף את הבכורה, הוא אומר לו דברים, שראוי מאד לעיין בהם, ולעמוד על משמעותם. "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (מ"ח, כ"ב).

שואלים המפרשים - מה משמעות הביטוי "בחרבי ובקשתי", הרי לא מצאנו שיעקב לקח מיד האמורי את ארץ כנען. כל אחד מתרץ קושיה זו על-פי דרכו, חלקם מפרשים את הביטוי "אשר לקחתי" כמורה על עתיד, וחלקם מתאמצים למצוא ראיה לכך שבמובן מסוים הארץ כבר נלקחה על-ידי יעקב, אף כי קשה לראות זאת בפסוקים. אולם כולם כאחד מודים שארץ-ישראל נקנית בכח החרב והקשת.

שמעתי לאחרונה ויכוח בין שני בחורי ישיבה שאני מכיר, האחד דתי-לאומי, והשני – חרדי. הראשון ניסה להוכיח את נכונות הגישה, לפיה צריך לכבוש את הארץ בדרכים טבעיות מכח הפסוק המובא לעיל, ואילו השני מיד הצביע על-כך שאונקלוס מתרגם את המילים "בחרבי ובקשתי" – "בצלותי ובבעותי", שבתרגום חזרה ללשון הקודש פרושם "בתפילתי ובבקשתי". רש"י הלך בעקבות התרגום כאשר כתב (על-פי דפוס ראשון) – "היא חכמתי ותפילתי". עוד שלף הלמדן החרדי את הגמרא בבבא בתרא קכ"ג., שם נאמר במפורש כמו התרגום – "חרבי – זו תפילה, קשתי – זו בקשה".

ולא נחה דעתו עד שהביא מהמדרש את הדברים הבאים – "בחרבי ובקשתי - במצות ובמעשים טובים" (בראשית רבה צ"ז, ו'). ועל-אף ההבדלים המסוימים שיש בין אונקלוס, רש"י והמדרש, הצד השווה שלהם הינו לכאורה שאל לנו לפרש את הביטוי "בחרבי ובקשתי" כפשוטו, אלא עלינו להבין שמדובר על עניין תורני, רוחני.

הלמדן הדתי-לאומי לא הרים ידיים בויכוח. הוא ציטט את דברי חז"ל בשבת ס"ג., ולפיהם "אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ושבהכרח הפשט הפשוט, לפיו "בחרבי ובקשתי" הינו חרב וקשת ממש – פשט זה לא ניתן לעוקרו.

אולם מה נעשה עם דברי חז"ל, אשר לכאורה אומרים ההפך? השניים נפרדו בחוסר הסכמה, כאשר כל אחד אומר שפרושו שלו הוא הפרוש האמיתי בפסוק. מי מהשנים צודק?

האמת הינה, ששניהם צודקים, אולם כל אחד חסרה לו התמונה השלמה. השאלה הינה באיזה רובד מסתכלים. ודאי שהפסוק מדבר על חרב וקשת, על כלי מלחמה טבעיים. ודאי שיעקב התכוון לומר שבאמצעות כלים אלו כובשים את ארץ כנען.

אולם חז"ל למדו, שעל-מנת שאכן יצליח מעשה הכיבוש, לא די בטנקים טובים ובמטוסים חדישים. רק בכח התורה, המצוות, המעשים הטובים – רק בזכות אותם דברים – יצא הכיבוש אל הפועל. איך כובשים? בודאי, עם טנקים ומטוסים ופצצות קטלניות! בזכות מה מנצחים? בזכות תורה ומצוות, מעשים טובים ויראת ה'! בכך באה התעלומה על פתרונה, ונתישבו דברי חז"ל עם פשט הפסוק, ואף שני ידידינו הלמדנים יכולים להסכים זה עם זה. כאשר כל אחד ראה רק צד אחד של התמונה, נוצרה מבוכה. רק הסתכלות שלמה על כלל המציאות יוצרת הבנה מלאה נטולת סתירות.

וראוי להעיר על נקודה נפלאה, והיא שאבותינו הקדושים כנראה הבחינו בקושי שנוצר משתי הגישות ומהמבוכה שנולדת כאשר מתיחסים רק להיבט אחד. יעקב אבינו, כאמור, מדבר על כיבוש הארץ "בחרבי ובקשתי". ועל-כן מי שלומד ספר יהושע יופתע לגלות, כי בנאום הפרדה של יהושע מהעם, הוא אומר את המילים הבאות – "ואשלח לפניכם את-הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי, לא בחרבך ולא בקשתך" (יהושע כ"ד, י"ב). לכאורה יש כאן סתירה מוחלטת לדברי יעקב. יהושע נוקט באותם ביטויים בהם נקט יעקב – האמורי, חרב, קשת – כדי להורות את ההפך הגמור מדבריו של יעקב! ונראה, כי לא לחינם נקט יהושע את אותן לשונות. נראה על-פניו, כי יש כאן חוסר הסכמה יסודית לדבריו של יעקב. אולם הרד"ק ביהושע מאיר את עינינו ומיישב את הדברים. וזו לשונו הקצרה והקולעת - "לא בחרבך – פרוש: אם לא היה עזר האל, על דרך "כי לא בקשתי אבטח" (תהלים מ"ד, ז')".

איזו גאונות עצומה טמונה בדברי הרד"ק! ודאי, שיהושע, הכובש הראשי, ידע היטב כיצד כובשים! ודאי שהוא עצמו השתמש בכל כלי המלחמה וטכסיסי הקרב שעמדו לרשותו.

אולם הוא בא להדגיש, כי כל זה אינו מועיל כאשר איננו דבוקים בה'. רק מכחו אנחנו מנצחים. יעקב אבינו, השקוע בעומק הגלות של מצרים, רואה צורך להזכיר לבניו לפני מותו, שיבוא יום ויאחזו בחרב ובקשת ויכבשו את הארץ. לכן נקט בלשון זו, שלא ישכחו את דרך הלחימה, מה שאכן קרה לעמנו ברבות הימים בשנות הגלות הארוכות.

לדאבוננו, ניתן למצוא אנשים יודעי ספר אשר כה התרחקו מהרעיון היהודי המקורי, עד שהם טוענים כי שימוש בנשק ובכח "אינה דרך היהדות". יהושע, לעומת זאת, פונה לדור שכבר כבש את הארץ וידע היטב מהי מלחמה. אולם שם קיימת סכנה הפוכה, והיא שייחסו את הניצחון לחרב ולקשת, לכח הצבאי ולעליונות הטכנולוגית, ולא לדבקות בה'. להם אומר יהושע, כי הניצחון הושג "לא בחרב ולא בקשת", כי אם בזכות ה'.

אין כל סתירה בין הדברים, צריך רק לראות את התמונה בכללותה. גדולי הדורות האמיתיים של עם ישראל ידעו לאחוז בחרב כשצריך, ועם זאת ידעו שלא כוחם ועוצם ידם הביאו את הישועה!

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!