כשעושים חסד ללא פרסום

,

א.,
בראשית השבוע, נערך בחדרה מבצע מיוחד של חלוקת נעליים לתושבי העיר. אלפי זוגות נעליים חולקו במחיר סמלי בלבד, ואלפי ילדים וילדות זכו לקבל זוג נעליים חדשות מהמותגים הנבחרים.

כנציג הציבור של קהילת חדרה, הייתה לי הזכות ללוות את המיזם הזה מראשיתו, וברוך ה' זכינו לשמח אלפי ילדים, ולא פחות מכך את הוריהם.

אך יצאתי ממתחם החלוקה ואני מקבל שיחת טלפון מאחד מעורכי העיתון בעיר, שתמונה שצולמה ממתחם החלוקה כבר הגיע לידיו, והוא מבקש פרטים נוספים על החלוקה. שוחחתי אתו דקות ארוכות, סיפרתי לו על המיזם והרעיון העומד מאחוריו, נתתי קרדיט לאנשים שעסקו במלאכה, וסיפרתי לו בהתרגשות שרק לפני דקות אחדות ראיתי אימא יוצאת עם חמישה זוגות נעליים עבור ילדיה, באיכות הטובה ביותר, כשהיא נפרדת מסך 50 שקלים בלבד עבור הקניה.

ואז הוא שאל אותי את שאלת המחץ: "איך זה שלא שלחתם הודעת דוברות מסודרת בעניין?". כן, כך זה מתנהל היום. "עשית ולא פירסמת - כאילו ולא עשית". כל ארגון, עמותה, איש ציבור מחזיק/ה יח"צן ואיש תקשורת, שתפקידו לדאוג ששם הארגון יתנוסס מעל גבי העיתונים. כל עיתון המכבד את עצמו מחובר למערכות הדוברות השונות, ומהם מקבל מידע על הנעשה בארגונים השונים.

אז איך זה שבאמת לא שלחתי דוברות בעניין?,

ב.,
ביהדות, כל נושא הפרסום על היבטיו השונים, מקבל היבט שלילי מאוד. אדם צריך לעשות את מעשיו בהסתר. "והצנע לכת", "מתן בסתר" ועוד. היהדות רואה בחומרה מי שעושה את מעשיו, רק כדי לפרסם ברבים את גדולתו.

לו נתבונן, נגלה שלמרות זאת יש עניין לפרסם עושי מצווה. כשאנו עושים פעולה מסוימת, בין אם זה אירוע לאלפי איש, ובין מעשה קטן, המטרה היא למלא את רצונו של בורא עולם ואין ספק שפרסום הדברים והפעולות הוא גורם מדרבן לזולת. ידועים דברי חז"ל על ראובן "אילו ידע שהכתיב עליו הכתוב" - היה מתאמץ יותר בהצלתו של יוסף מן הבור. וכן מפורסמת פסיקתו של הרשב"א: "מפרסמין עושי מצוה".

גם ברמה הטכנית, כאשר מפרסמים את דבר המעשים הטובים, הדבר גורם באופן ישיר להנעת גלגל שבסופו של דבר ממשיך את עשיית החסד. אם על ידי אנשים שמרימים את תרומתם בעקבות אותו פרסום, אם במובן של בחירות שאנשים תומכים במועמד העושה דברם טובים ובכך למעשה נותנים לו כוח להמשיך ולפעול.

אז האם טוב לפרסם, או שלא?,

ג.,
בפרשתנו, פרשת ויחי, אנו קוראים על "חסד של אמת". יעקב אבינו, טרם פטירתו, קורא לבנו יוסף ומשביע אותו שלא לקברו במצרים, אלא רק בארץ ישראל. וכך הוא אומר: "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם".

מהו חסד של אמת? וכי ישנו חסד שאינו אמיתי? רש"י מפרש: "חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". כלומר, ההבדל בין חסד עם בני אדם חיים לחסד עם המתים, הוא בכך שהנותן למתים לא מצפה לגמול ולכן החסד הוא אמיתי, ללא נגיעות או כוונות רווח. בעוד שלעומת זאת, הגומל חסד עם החיים, ייתכן ויש לו כוונה לקבל גמול ותמורה בבֹא העת. (אגב, זה מזכיר לי את הבדיחה על אותה זקנה שסיפרה לחברתה כי לא השתתפה בהלוויה של חברתן המשותפת. שאלה אותה החברה: מדוע? ענתה לה הזקנה "למה, היא תשתתף בהלוויה שלי?).

ובכן, אין כאן ציפייה שכולנו נתחיל לחפש מתים ברחוב רח"ל כדי לדאוג להביאם לקבורה. ב"ה יש את ארגון זק"א שעושה לילות כימים למען כבודם של המתים. אני יכול להעיד נאמנה על ידידיי היו"ר יהודה משי זהב ומפקדי זק"א האזוריים, אנשל פרידמן, חזקי פרקש, דוד בירנבוים מפקד חדרה, ורפי מנת מפקד זכרון יעקב. אנשי חסד ברוחם ובנפשם, העושים את המלאכה במסירות של ממש ושלא על מנת לקבל פרס.

אבל רגע... שמתם לב שזק"א גם הוא הפך למעצמת יח"צ? יסלח לי ידידי משי זהב, אבל הוא אמן ביחסי ציבור ושיווק. כיום זק"א נחשב לארגון בין האהודים ביותר בחברה הישראלית. אז האם גם ב"חסד של אמת" יש פרסום?

ברור שלו לא היה צורך באותם פעולות יחסי ציבור לצורך הגדלת הפעילות, הן לא היו נעשות, אך במציאות התקשורתית של ימינו אין מנוס מלתחזק מערכת פרסומית, שתניע את הגלגל.

אני נוהג לומר לתלמידים, שהחסד הגדול ביותר הוא לעשות מעשה חסד, בלי שאף אחד יודע מכך, ויתרה מזו, בלי שמישהו ביקש זאת. תלמיד נכנס לכתה ורואה נייר שהושלך על הרצפה, הוא לא זרק אותו וגם עד כמה שזכור לו יש שרת בבית הספר שמקבל משכורת, ובכל זאת, על אף שהכיתה ריקה ואף אחד לא רואה, הוא מתכופף לרצפה, נוטל את הנייר ומשליכו לפח.

עזבו הכול. זהו חסד אמיתי. לעשות מעשה חסד בלא שיודעים ובלא שיקבלו על זה תמורה כל שהיא - זהו חסד של אמת. כל אחד יכול, בפעולה פשוטה של היום יום, לעשות חסד אמיתי.,

ד.,
אז למה לא שלחתי דוברות על חלוקת הנעליים? ברור שיש עניין בפרסום, ובוודאי שאם ניתנת ההזדמנות לפרסם, ובכך להביא לידיעת הציבור על מעשי החסד, יש מחויבות לפרסם ולדרבן. אך להיות היוזם? זו אינה מחובתי. להילחם כנגד עורך עיתון המעוניין לפרסם? גם זאת אינני חייב.
,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!