זוכרים? היה אחד סילבן שלום

תרשו לי להזכיר כאן לרגע פרשה מהעבר הרחוק, או לפחות כך היא נדמית. ביום ראשון בשמונה בערב התפרץ כתב ערוץ 2 גיא פלג לאולפן ודיווח שסילבן שלום התפטר.

פרישתו של שר הפנים, מועמד לנשיאות, שר אוצר לשעבר ושחקן מרכזי בזירה הפוליטית במשך 23 שנים, היכתה גלים ביממה שלאחר מכן.

חמישה ימים אחר כך כבר אף אחד כבר לא זוכר. בתוכניות סיכום השבוע ברדיו הבוקר (ה') אפילו לא הזכירו את הנושא. נכון, אנחנו חיים במדינה עם קצב חיים מטורף, אבל דחיקתו של הסיפור חסר התקדים הזה לשולי סדר היום, אם בכלל, היא דבר מדאיג. היא מעלה את השאלה מה נשאר מפרשת שלום עבר לתיאורים הגרפיים שקשה להשתחרר מהם. האם נלמד הלקח? האם ישתנו הנורמות? האם יהיו לפרשה השלכות על התנהלות נבחרי ציבור בעתיד? האם המשטרה למדה מהתנהלותה והפנימה? עצם העלאת השאלות מטרידה.

למרות שכבר ביום א' הצהיר שלום על התפטרותו, רק הבוקר הוא מסר ליו"ר הכנסת את המכתב הרשמי. בינתיים הקואליציה כבר הפסידה הצבעה במליאה ודחתה אחרות, שלא לדבר על כך שבמשרד הפנים אין שר מתפקד, אבל אף אחד לא לחץ על שלום למהר.

בתחילה הערכה הרווחת היתה ששלום לא הגיש את המכתב משום שכדי להתפטר הוא צריך למסור אישית את המכתב והוא רוצה להימנע מצילום, אבל ככל שנקפו הימים התפתחה תיאוריית קונספירציה: אולי העובדה שתשומת הלב הציבורית עברה לעניינים אחרים, גרמה לשלום לחשוב שאפשר לדחות את הקץ ואולי אפילו להרהורי חרטה. נראה היה שבווילה של משפחת שלום ברמת גן חיכו לדאוס אקס מכינה, להתערבות מפתיעה מלמעלה שאיכשהו תציל את המצב. אולי היה שם מי שקיווה שהעדויות לא יבשילו לתלונות, שהמשטרה לא תחקור, ותמצא שעת כושר לחזור מההתפטרות. הרי מרגע שהמכתב ינחת על שולחן יו"ר הכנסת, המהלך יהיה בלתי הפיך. שלום מחוץ לפוליטיקה יהיה משול לדג שיצא מהמים. נראה שתיאוריית ה"להישאר על הגלגל" של אריאל שרון הגיעה גם למקומות הזויים כאלה.

בינתיים, עד שהתפטר, שלום דאג שכולם יסבלו, לא רק הוא. אמש חיכו כמה מאות חקלאים שהגיעו מהערבה ומבקעת הירדן לשמוע את שרי האוצר והחקלאות בכנס בירושלים. אלא שהשעות נקפו, והשרים לא הגיעו. צוותי התקשורת שגדשו את האולם המתינו לכחלון. הם רצו לשמוע על הישגי שר האוצר שהצליח להיות יותר חברתי מההסתדרות שאיתה חתם על הסכם שכר בלילה הקודם. אלא שבעוד אורי אריאל התקבל בצהלות כחלון לא הגיע. מסתבר ששר האוצר מצטיין בהעברת רפורמות, אבל בלמצוא לעצמו קיזוז להצבעות בכנסת הוא גרוע. שלום הצליח לתקוע את כל החברים במליאת הכנסת.

נדמה שעד עכשיו הוא לא מסכים שמה שמיוחס לו הוא אסור, שמסכת העדויות שנפרשה בעיתונים בשבוע שעבר היא מבהילה ולא ראויה לאיש ציבור. זה קורה לאנשים אחרי עשרות שנים בעמדות כוח. הם בטוחים שהכל מגיע להם ומאבדים, במידת מה, את היכולת להבחין בין מותר לאסור.

זו אינה בעיה של סילבן שלום בלבד, אלא גם של פוליטיקאים אחרים, חלקם במשרות בכירות ממנו, וזה צריך לעורר אצלנו דיון. בארה"ב מגבילים את כהונת הנשיא לשמונה שנים בלבד. קלינטון היה יכול בקלות להיבחר לכהונה שלישית, גם רייגן. אובמה יהיה רק בן 55 כשיסיים כהונה שניה בבית הלבן. האמריקאים הבינו שיש להגביל את הכהונות, בין השאר, כי הכוח משחית, ושלא בריא לדמוקרטיה שאותם אנשים יכהנו בתפקידים האלה במשך שנים ארוכות מדי. אולי הגיע הזמן לחשוב על זה גם אצלנו, כי אם יש משהו שמשותף לפרשיות השחיתות והמין שבגינן נאלצו לפרוש פוליטיקאים (או לשבת בכלא), היא העובדה שמדובר באנשים שחיממו במשך שנים ארוכות את כורסאות עור הצבי וחשבו שהכל מותר להם. קצב, סילבן, הירשזון וגם פואד ואולמרט סיימו את חייהם הפוליטיים בגלל מעשים שבתחילת הקריירה הפוליטית שלהם לא היו מעלים בדמיונם לעשות. שהיה ארוכה מדי בתנאי גובה גורמת כנראה לסחרור ולערפול חושים. פוליטיקאים כמו יוסי שריד ז"ל שהצהיר כי נכנס לפוליטיקה ויצא ממנה עם אותה חולצה כדבריו, הם באמת נדירים.

פרשת סילבן שלום לא רק תכנס להיסטוריה הפוליטית הישראלית, אלא צריכה להילמד גם בבתי הספר לתקשורת. מי שמחפש מניע פוליטי, נקמנות אישית או חיסול חשבונות יכול להפסיק. מאחורי שטף העדויות שצצו כפטריות אחרי הגשם לא עומד גורם בעל אינטרס. הפרשה הזו באה לעולם כחלק מהתחרות בין כלי התקשורת. אם נתחיל מהסוף: במילים אחרות שלום משלם את מחיר הפאניקה מהמעבר של איילה חסון לערוץ עשר. זה לא ששלום לא הרוויח ביושר את סופו המר שהוא הביא על עצמו, אבל פיצוץ הפרשה הוא תוצאה מובהקת של הלחץ שאחז בתקשורת כשבטעות הודלף לערוץ 2 שחסון, הרכש החדש של ערוץ 10 מתכוונת לעלות עם חשיפה חדשה בפרשת שלום שלפני שנתיים הוכנסה לבוידעם. השמועות של טלפונים שעושים תחקירני ערוץ 2 למוטרדות פוטנציאליות במטרה לתת לחסון פייט באולפן שישי, הגיעו גם לעיתון הארץ, שכבר החזיק בעדות הראשית בפרשה. בעיתון לאנשים חושבים לא היתה כוונה לעשות בחומרים שימוש כעת, אבל הרצון להקדים את שני הערוצים הביא את הארץ לפרסם את החומרים שבידיהם בכותרת ראשית. את הטורנדו התקשורתי שהחל באותו הבוקר לשלום לא היה סיכוי לעצור. זו היתה מלחמת כל בכל: ערוץ 2 נגד 10, קול ישראל נגד גלי צה"ל, ושלושה עיתונים ברקע. התחרות מי יביא את העדות הבאה הטריפה את כלי התקשורת על דעתם. ברקע היה גם שר אחד, שר הפנים. זה נשמע קצת אירוני, אבל הקרב לא היה אישי (וגם לא פרסונלי). ובכל זאת, אי אפשר לומר ששלום נפל קורבן לתחרות, הוא קורבן של עצמו. שפע העדויות והפרטים המביכים החדשים שהתגלו מדי יום האכילו את המפלצת ומצבו הפוליטי של שלום הלך והתדרדר.

את מה שלא מה שלא עשו חוקרי העילית של משטרת ישראל, המפכ"ל והיועמ"ש לפני שנתיים, הצליחו לעשות כמה עיתונאים חרוצים בתוך ארבעה ימים. העובדה שלמשטרה כבר היו עדויות של שלוש נשים, נהג ומאבטח, חושפת לאט לאט את הטענות לפוליטיות של המפכ"ל היוצא דנינו.

בשביל מה בחירות בליכוד
ביום שלישי הקרוב יתבקשו חברי מרכז הליכוד לשלשל שני פתקים לקלפי שתוצב בגני התערוכה בשתי סוגיות הרות גורל: מי היה יו"ר המרכז, והאם יוקדמו הפריימריז לראשות המפלגה לחודש פברואר הקרוב. לתפקיד הראשון מתמודדים שלושה: חיים כץ, צחי הנגבי, ודודי אמסלם. על התפקיד השני מתמודד אדם אחד: בנימין נתניהו והוא זה שמבקש לקיים את הבחירות שנה-שנתיים מוקדם מהצפוי כדי להבטיח שאף אחד לא ירוץ נגדו.

כן, כן, אנחנו מדברים על ראש ממשלה מכהן שהביא 30 מנדטים בבחירות. זו כנראה הירושה המרכזית של הקריירה הפוליטית בת ה-23 שנים של סילבן שלום, האמירה שהליכוד מתנהל כמו מפלגת הבעת' בסוריה. הדברים שאמר שלום ב-2007 כשנתניהו הקדים את הפריימריז לראשות הליכוד ומנע ממנו להתמודד, נכונים גם היום כשנתניהו חוזר על התרגיל הזה עכשיו בפעם הרביעית. וזה המקום להעלות שאלה פילוסופית: למה נתניהו צריך בכלל בחירות אם על התפקיד מתמודד רק אדם אחד? בליכוד אין מי שיקרא תיגר על ראש ממשלה מכהן, כך שאף אחד ממילא לא מערער את מעמד הקיסרות. המילה טיפשות תהלום כל מי שינסה לקרוא תיגר על נתניהו בשנה שבה קיבל 30 מנדטים.

גם לניר ברקת שהתפקד השבוע לליכוד ממילא אין יכולת להתמודד כרגע. חוקת הליכוד קובעת שכדי לבחור ולהיבחר במפלגה צריכים לעבור 16 חודשי חברות בליכוד. במועד הפריימריז יחגוג ברקת יומולדת חודשיים כחבר מפלגה. ההיסטוריה הפוליטית הישראלית מלמדת שגם אם הפריימריז לא יתקיימו בעוד חודשיים, הם יערכו בעוד פחות משנה וחצי.

המתמודד הפוטנציאלי השני, סער, שעושה מאמצים עילאיים להישאר בתודעה עיקר באמצעות מדורי הרכילות, לא באמת מאיים על נתניהו בתוך הליכוד. סער הוא אשף פוליטי ואסטרטג מעולה. הוא נותן פייט מצוין לנתניהו בכלי התקשורת ובטוויטר אבל בתוך הליכוד הוא חלש. לו היה מתמודד כרגע, או בכלל בשנה הקרובה מול נתניהו, הוא כנראה היה מתרסק. הוא צריך לשלוח זר פרחים לנתניהו שהחלטתו להקדים את הפריימריז הצילה אותו מהפסד. אין לו מספיק חיילים ואין לו מספיק כוח להביס ראש ממשלה מכהן. אחרי ההחלטה של נתניהו להקדים את הפריימריז סער יכול להמשיך לצייץ עד קץ הדורות. נראה שהאפשרויות היחידות כרגע שעומדות בפניו הן חבירה לכחלון או לבנט להתמודדות משותפת כמספר 2. הבוקר אמר שר האוצר ברדיו ללא הפסקה כי הוא בקשר הדוק עם סער וכי ישמח אם יוכלו להתמודד יחד בבחירות לכנסת הבאה.

זו אחת הסיבות שהמתמודד ליו"ר מרכז הליכוד, חיים כץ, לא מצמץ כשהוציא השבוע הודעת תמיכה בנתניהו שקורא להקדים את הפריימריז. את כץ מריצים שניים: ראש המטה שלו הוא שר התחבורה, ישראל כץ והשני הוא סער. בעוד עבור ישראל כץ, השר היחיד שמתנגד ליוזמת נתניהו, הגיבוי שחיים כץ נתן לראש הממשלה הוא לא ממש ליטוף, אבל עבור סער, זו ממש סטירת לחי. חיים כץ שועל פוליטי בכל רמ"ח איבריו, אלוף הדילים והנעת הגייסות. לו לסער היו חיילים לתת לו, הוא היה חושב פעמיים לפני שמכר אותו בעבור תמיכה של נתניהו. זה לא שנתניהו תומך עכשיו במועמדותו של כץ לראשות המרכז, אבל הוא גם לא יתערב התערבות בוטה, שלא לומר לא יפעל נגדו. זה הסיכום בין השניים. שני המועמדים הנוספים, הנגבי ואמסלם הודיעו על תמיכה בנתניהו עוד קודם לכן, ואחריהם יתר השרים והח"כים.

התרגיל הפוליטי המבריק של נתניהו לבלימת המועמדים נגדו על ידי הקדמת הפריימריז לא מסתיים כאן, יש לו גם חלק ב: עד אחרי ההצבעה על שאלת הקדמת הפריימריז, ראש הממשלה לא יחלק את התיקים שבידיו ויחזיק את כל השרים שמצפים לשדרוג כבני ערובה. אם לא יחול שינוי, כץ, יחזיר עטרה ליושנה ויקבל את סמכויות תיק העבודה לידיו, מה שיהפוך אותו לשר העבודה והרווחה. מה שיישאר ממשרד הכלכלה יעבור לשר אחר ותיק הפנים יוצא מהליכוד ויימסר לדרעי.

נתניהו מסרב לומר במי הוא תומך לראשות המרכז ובסביבתו טוענים כי הוא לא מתערב, אבל בינתיים בליכוד מזהים התערבות אחרת מעניינת הרבה יותר. בכירים במפלגה טוענים שמקורבים לליברמן ולכחלון פועלים בתוך המרכז כדי להשפיע על בחירת היו"ר. לדבריהם, טביעות האצבע שלהם ניכרות בלא מעט משיחות הטלפון שנעשות לפעילים במטרה להביא לבחירתו של אמסלם, שנחשב לבשר מבשרם, דבר שיאפשר להם בשלב השני להשתלט על מוסדות הליכוד ולהיכנס בדלת האחורית למפלגה בהמשך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!