אני משאירה את התינוק אצל המטפלת ורועדת מפחד

ימים עמוסים בקשיים מאתגרים אותנו ללא הפוגה. פיגועים, שמועות על עינויי נערים יהודים בידי שב"כ, רצח של ילדה קטנה שכבר תשע שנים לא מגיע להתרת הספק, ולצדם אירועים מחרידים לא פחות ואולי אף יותר, כמו אם צעירה, בת גילי ממש, זמן קצר אחרי לידה, שמצאה את מותה כשנפלה ממרפסת הבית לרחוב ראשי. ילד כבן חמש שאמנם היה חולה – אך נמצא על ידי אמו בבוקר כשהוא ז"ל. והסיוט הגדול ביותר שיכול לקרות למטפלת: תינוק כבן שלושה חודשים, פצפון שכזה, בגיל שאמא רק שולחת אותו לראשונה לאחר חופשת הלידה המרגשת, למטפלת, מאבד הכרה ונפטר בביתה.

כל אלו הובילו אותי ללכת לשמוע קצת קולות. של מטפלות, של אמהות, אפילו סבתות ביקשו להביע את חרדתן דור 3. אין ספק – הפחד מהבלתי נשלט, הוא חזק ומאיים, ועשוי לערער שלוות נפשו של כל אדם באשר הוא.

"את לא מבינה" – מסבירה לי אודליה. היא בת 29, אמא לארבעה ילדים משל עצמה, ומטפלת מזה חמש שנים בתינוקות בגילאי שלושה חודשים עד שנה. "זה אחד הסיוטים של כל מטפלת לדעתי, וכנראה החזק ביותר שיכול להיות. בכל בוקר כשאני שולחת את הילדים שלי למוסדות הלימוד, אני אומרת עליהם תפילה לשמירה, ומבקשת במילים שלי מבורא עולם שישיב לי אותם בריאים ושלמים. ו...!" היא נכנסת פתאום לפאתוס. "אני מוסיפה תפילה בכזאת כוונה, לפעמים לא נעים לי שזה אולי חזק יותר ממה שאני מבקשת על בני ביתי. מבקשת מריבונו של עולם שלא יעמיד אותי בניסיון עם הילדים שנמצאים תחת אחריותי מהשעה שבע וחצי בבוקר עד ארבע בצהריים. בסך הכל יש דברים שהם לא בשליטה, זה ברור לי.

תינוק בן 3 חודשים שנפטר ממוות עריסה – לא נפטר בגלל שהמטפלת שלו פשעה חלילה, או משהו כזה. אבל עדיין לעבור את הרגעים האלו שאת מגלה תינוק כחול, הצלה, החייאה, בית חולים, מוות, הורים המומים ושבורים – זו חוויה טראגית שאינה פוסחת עלינו בחלומות. נכון, אסור לחיות את זה – כי אז נהיה בסרט אימה בלתי פוסק, וניכנס לחרדות קיומיות שאינן תורמות לאף אחד ואחת. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה קיים וזה מפחיד, וכששומעים בתקשורת על סיפור כזה, הימים הבאים תמיד קשים יותר ולחוצים. כל קול של תינוק מקפיץ אותך, כשהם ישנים אני עוברת ביניהם שוב ושוב, זה ממש מתח ונוצרים קשיים, אבל פרנסה היא מלמעלה, וזה תחום העיסוק שבחרתי בו. יש אנשים שנוסעים שעות כל יום ומסתכנים בחייהם – אז מה לעשות? אני מאמינה שההורים מכירים אותי מספיק טוב, ועובדה שהם חוזרים גם עם הילד הבא, ויודעים שאני עושה כל מאמץ והשתדלות לעשות עבודתי נאמנה. ונושאת את תפילתי התמידית לאבי שבשמים – אל תביאני לידי ניסיון. אני לא יכולה אפילו לנסות לדמיין איך ארגיש במצב כזה. אני רוצה לחזק את ידיה של המטפלת האומללה, להגיד לה שאני מזדהה איתה ויכולה להרגיש מה היא עוברת. פעם אחת תינוק בן חצי שנה הקיא אצלי, היה לו חום גבוה והוא התחיל לפרכס. הייתי בלחץ מטורף והזעקתי בקולות רמים כל אדם שזז בסביבת הבניין. ההורים לקחו את זה הרבה יותר קל ממני – כנראה שככה זה".

אני משתפת את טובה, אמא לתשעה ילדים רצופים ממש (בלי עין הרע – צדיקה) וכל אחד מהם יצא בגיל שלושה חודשים למטפלת. הילדה התשיעית בת ארבעה חודשים וחצי בלבד. "את לא מלאה בחרדות"? שאלתי אותה בזהירות.

היא חייכה חיוך עסוק וממהר, אבל מלא אהבה, כי דיברו על הילדים שלה. "אני לא יכולה לשקר לך שאין בי חששות. אני מדברת עם בעלי בזמן הקצר שיש לנו, על אמונה, ומבקשת ממנו שיחזק אותי עוד ועוד כמו שהוא עושה עם התלמידים שלו בישיבה בנושאים אחרים. כי אין ספק, כמה שאת אישה שגדלה ואמונה על 'הכל לטובה' 'הכל מאת ה'', כל עוד את אמא, זה הרבה יותר קשה. הדאגה ונקיפות מצפון הם חלק מהיומיום, וכן, כשאני משאירה ילד כל יום אצל מטפלת, גננת, מורה, מלמד, אני משתדלת לא לחשוב יותר מדי, רק ממלמלת את התהלים שלי ומבקשת שמירה. אין אצלי צריכת תקשורת, בקושי עיתון. אז אני פחות חשופה לסיפורים, אבל יודעת שהם קיימים ולא מתעלמת. מאמינה בכל לבי שמה שצריך לקרות יקרה אצלי או אצלה ואין לנו על זה שליטה.

אני מרחמת על המטפלת שחוותה את האירוע הזה, ואני מרחמת על ההורים, מנסה לחשוב ממבט של אמא, איך היא בוודאי לא מפסיקה להרהר בכך שלא היתה ליד התינוק שלה כשנפטר. אולי יכלה להציל אותו? ייסורים אמהיים כאלו שאפילו אם ההיגיון יגיד שזה היה קורה גם אצלה, היא תתייסר שזה קרה לו כשהוא רחוק ממנה. משהו בתוכה יתקשה להשלים עם זה – אני מאמינה שלתמיד. הלוואי שה' ישלח להם את הכוחות להתמודד ולהתאושש.

והלוואי שלא נבוא לעולם לידי ניסיון".

אמן.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!